אם הייתי צריכה לאחל משהו לילד קטן, הייתי מאחלת שיהיה מאושר.
שלא יצטרך להתמודד עם פחדיו לעולם, שהחיים לא ידחפו אותו לגלות
את כל כוחותיו.
שישאר שברירי, אין בזה רע, ושתמיד יהיה שם מישהו לעזור לו בעת
צרה.
שלא ידע את האמת, זה מוזר לאחל, אבל לפעמים עדיף לא לדעת מה
החיים יכולים לעולל.

חכה רגע ילד, אתה לא מבין, אל תחייה כאילו אין מה להפסיד, כי
ככה חייתי אני, בלי שדים בארון, בלי בושה, חשבתי שהכל מסתדר
לטובה, ומה שעושים, אם לכאן או לכאן, מישהו יבוא לתקן ת'מצב.
אין בחירות רעות, חשבתי, אבל יש, ופעולות תמיד יכולות להשתבש.
אהבה זו חולשה ותקווה זה אסון, אנשים מגיעים למצב שלא מבינים
היגיון.
יעברו לידך אנשים בחיים שלא תבין את מצבם וברוב המקרים, כשלך
קשה, לא יבינו אותך.

נו, זה כמו שבגן משחקים, יש הרבה מתקנים, נדנדות ומקום לטיפוס
חבלים ושם זה בסדר לתפס ולקפוץ, לנסות שוב ושוב וליפול אל
החול, אך בצד, יש שם כביש, אמיתי וסואן וטעות היא לחשוב שגם שם
אפשר להשתולל. זה הכביש של הנשמה, וזה לא יגמר, רק בשבר ביד או
בכל איבר אחר. זה הלב שפועם, היפה, הגדול, שפתאום ירגיש שיותר
לא יכול.

אין לי חשק לחיות, לאכול לא טעים, מזה כבר אי אפשר לצאת כמו
מגן ילדים; היום ישנתי עד 19:00 בערב, שינה זה גם פתרון, ילד
שלי, בבקשה, אל תחשוב שכל זה לא נכון, תיזהר ותשמור, במיוחד על
הלב,
אל תיתן לאף אחד לא ראוי להתקרב.

והכי הייתי מאחלת לך, שאף פעם לא תבין באמת את הכאב שממנו אני
כותבת כעת.