פעם, מזמן מזמן, כשעוד ידעתי לצחוק באמת, הייתי לב. לב ומסביבו
אנרגיה.
כל מי שרצה, היה יכול לגשת, להכניס ידו דרך מעטה האנרגיה ולגעת
בי. בלב שלי.
וכשזה היה קורה, זאת הייתה ההרגשה הכי יפה בעולם.
זה הרגיש כאילו העולם כולו עשוי נצנצים, כאילו פרפרים חיים חיי
נצח וכאילו אפשר לאכול רק ממתקים ועדיין להיות הכי בריאים
שאפשר.
זה הרגיש כאילו, לרגע אחד, המהות של כל העולם כולו התרכזה רק
בנגיעה הזאת.
קרני אור היו יוצאות מהלב שלי וממלאות את כל גופי, ואת כל החדר
ואת כל העולם.

מנגיעה לנגיעה הלב כבר התחיל להתלכלך ולצבור שריטות וסדקים.
כל פעם שזה היה קורה הייתה מצטברת מסביבו שכבה שתסתיר את
הפגעים, שתמנע ממנו לצבור חדשים.
כשהייתי לבדי בחדר הייתי מסירה את השכבה ונוגעת בעצמי. נוגעת
לעצמי בלב.
הייתי בוכה את עצמי, בוכה את כל הכאבים שלו, את כל הכאבים של
כל הלבבות.
ועוד שכבה ועוד שכבה ועוד ועוד ועוד,
ועכשיו השכבות כבר ממלאות את כל גופי, ואת כל החדר ואת כל
העולם.

אני יושבת לבדי בחדר, ומנסה לחדור מבעד לשכבות.
אני עוברת דרך שכבה, ועוד שכבה, ועוד אחת.
יש כל כך הרבה וזה מרגיש כאילו הדרך היא אין-סופית.
אז אני יושבת בחדר, עם שירים עצובים ברקע וזיכרונות זרוקים בכל
מקום,
מנסה לגעת בעצמי,

והעיניים...
העיניים יבשות.