"אמא?"
"כן, אוצר שלי?"
"נו, מתי את באה כבר?!"
"תספור עד שלוש ואופיע בחדרך"

1

2

3

לי ולאמא יש טקס קבוע. כל לילה אותו הדבר.
בכל פעם, לפני שאני הולך לישון, היא באה אליי לחדר ואנחנו
חולמים.
היא משמיעה לי מוזיקה מיוחדת, כבר מאז שאני תינוק. קוראים
למוזיקה הזאת מוצארט.
היא נשכבת לידי במיטה, אנחנו עוצמים עיניים, מחזיקים ידיים
וחולמים.

"אמא?"
"כן, מתוק שלי?"
"מה אני אהיה כשאהיה גדול?"
"אתה תהיה מאושר"
"לא, נו! אבל לאן אני אלך בבוקר, כמו שאת ואבא הולכים
לעבודה?"
"טוב, אתה תהיה מה שתרצה כמובן!"
"ואם ארצה להיות טייס?"
"אז תהיה הטייס הטוב ביותר בעולם! ויהיה לך את המטוס המהיר
והמשוכלל ביותר שקיים"
"ואם ארצה להיות שחקן קולנוע?"
"אז תהיה השחקן המוכשר ביותר שראה עולם הבידור אי פעם, ויהיו
לך אינספור מעריצים!"
"ואם ארצה להיות מלך?"
"אז תהיה לך הממלכה היפה והמפוארת ביותר שנוצרה מאז ומעולם. כל
נתיניך יאהבו אותך ואתה תאהב אותם בחזרה"
"ואם ארצה להיות וטרינר?"
"אז אתה תהיה וטרינר כל כך מוכשר ונהדר, שתדע לדבר בשפת
החיות!"
"ואם... אם... אם ארצה להיות חתול?"
"אז תהיה גור החתולים המתוק ביותר שדרך על פני האדמה!"
"מה, ועדיין תאהבי אותי אם אני אחליט להיות חתול?"
"ברור שאני אוהב אותך, יקר שלי! אתה האוצר שלי ושל אבא, ואנחנו
אוהבים אותך יותר מכל דבר אחר בעולם, לא משנה מה תהיה!"

אחרי שאנחנו חושבים על רעיונות לחלומות, אנחנו נהיים
שקטים-שקטים ומתחילים לחלום אותם. המוזיקה מאוד עוזרת לי
לחלום. ואני בטוח שגם לאמא. לפעמים אנחנו חולמים כל כך הרבה
זמן שאני כבר לא יודע איפה אני נגמר ואיפה אמא מתחילה. ואז אני
קצת מפחד שאולי היא נעלמה בטעות, אז אני מפסיק רגע לחלום ופותח
עיניים. ואז היא תמיד לידי, והיד שלי בתוך היד שלה.
כשאנחנו מסיימים לחלום, אמא מנשקת אותי במצח והולכת אל הדלת.
היא מכבה את האור ומשאירה פתח קטן בין הדלת לקיר, כי אני עוד
קצת מפחד מהחושך. ואז היא תמיד תמיד מכניסה את הראש דרך הפתח
ואומרת "לילה טוב, ילד שלי. גם מחר יהיה יום של בחירה חופשית".
בהתחלה לא הבנתי מה זה אומר, אז היא הסבירה לי שזה אומר שאני
בוחר אם היום שלי יהיה כיפי או מעצבן, ואם אני אהיה עצוב או
שמח, ואם יקרו לי דברים רעים או טובים. זה תמיד מאוד מרגיע
אותי לשמוע את זה, אז מיד כשהיא הולכת אני נרדם.

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -
- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

"נו יאללה מותק, תקום כבר! אם לא שמת לב כבר שש וחצי!"
"אוף! אני קם... אני קם"

לי ולאשתי יש טקס קבוע. כל בוקר אותו הדבר.
היא מעירה אותי בשש וחצי. למען האמת, יותר נכון לומר שהיא
מעירה אותי בשש. ואני מושך את זה עד שהיא מתעצבנת, ובד"כ זה
קורה בשש וחצי. אני נותן לה נשיקה מהירה ואומר לה "בוקר טוב,
אשתי היקרה". היא מלטפת את פניי, ועושה לי מבט שאומר "אתה צריך
להתגלח!" ואז מחזירה לי "בוקר טוב בעל שלי". אנחנו הולכים
למטבח, אני שותה קפה שחור והיא שותה תה עם נענע. אנחנו
מתארגנים ויוצאים לעבוד.

את אשתי הכרתי בטיול שעשיתי לאחר שהשתחררתי מהצבא. טסתי עם שני
חברים לתאילנד, וכבר במטוס נתקלנו בה ובחברותיה. מהשנייה
הראשונה שעיני נחו עליה, ידעתי שהיא תהיה אשתי. היא הייתה
הבחורה היפה ביותר שראיתי מעודי. ואני, טוב, מעולם לא הייתה לי
בעיה להשיג את מי שרציתי. תוך זמן קצר כבר נהינו זוג. היא אמנם
לא הייתה בת שיחה מאתגרת במיוחד, אבל אי אפשר היה שלא להבחין
בלב הזהב שלה, ועוד שוכן בעטיפה כזאת יפה!
אחרי חצי שנת טיול חזרנו לארץ והתחלנו בבניית חיינו המשותפים.
התחתנו לאחר שנת הכרות אחת. היה ברור לשנינו שנועדנו זה לזו.
היום, אחרי 25 שנות נישואין, טוב, זה בלתי אפשרי להישאר מאוהב.
אני גם לא יודע אם באמת נועדנו זה לזו, אבל אני יכול לומר בלב
שלם שרק בזכותה אני קם בבוקר. תרתי משמע.

אין לנו ילדים.
כבר באותו טיול לתאילנד, היא אמרה לי שהחלום הגדול ביותר שלה
הוא להיות אמא. אחרי שנים של טיפולי פוריות מכל המינים
והסוגים, היא התייאשה והסתכלה לאמת בפנים. מרב בושה וכאב היא
מעולם לא הסכימה לאמץ ילד. אבל היא פתחה גן ילדים ברחוב שלנו,
וזה היה הדבר שבזכותו היא קמה בבוקר.
ואני? מכל החלומות ו"הבחירות החופשיות" שלי, יצאתי נהג
אוטובוס.
זה התחיל מעבודה זמנית שסידר לי אבא של חבר, עד שאחליט מה
היעוד האמיתי שלי. אך מרב שביליתי את זמני בחלומות, איבדתי
שליטה והם התנפצו בחוסר אונים על שמשת האוטובוס, מעירים אותי
למציאות האכזרית.

בתום הטקס הקבוע בבוקר, אני מגיע לתחנה המרכזית בהרצליה. שותה
עוד כוס קפה, מחליף ברכות בוקר טוב עם שאר הנהגים ועולה על
האוטובוס.

הרצליה - רעננה - בני ברק - רמת גן - תל אביב
תל אביב - רמת גן - בני ברק - רעננה - הרצליה
הרצליה - רעננה - בני ברק - רמת גן - תל אביב
תל אביב - רמת גן - בני ברק - רעננה - הרצליה
הרצליה - רעננה - בני ברק - רמת גן - תל אביב
תל אביב - רמת גן - בני ברק - רעננה - הרצליה

אני זוכר כשהייתי צעיר וחדש בתפקידי, התרגשתי מחדש בכל יום.
לשלוט בכלי כה גדול, לראות אנשים רק מצפים לבואי. הייתי שולח
לכל אחד אהבה בחיוכי, והרגשתי שהם אוהבים אותי בחזרה. הייתי
מנסה לנחש לאן כולם הולכים, חושב על החלומות שלהם, על החלומות
שלי.
אני מסתכל על עצמי היום. הפכתי להיות אחד מהאנשים שתמיד נרתעתי
מהם. מבוגר, ממורמר, עייף, זועף, חסר צורה, חסר חיים. אני פועל
על אוטומט. אני יכול לשים את כל כספי (הלא רב, גם ככה) שאם
יחליפו אותי ברובוט, אף אחד לא ישים לב.
בוקר, נשיקה לאישה, קפה, הרצליה - רעננה - בני ברק - רמת גן -
תל אביב - רמת גן - בני ברק - רעננה - הרצליה, נשיקה לאישה,
שינה.

לפני שבוע, יוסי, חבר שלי, ביקש שאחליף אותו ליום אחד ואסיע
כיתת ילדים לטיול בירושלים. ממש קידום בעבודה.
בגלל שהוא חבר טוב שלי, ואחד האנשים שאני יותר מעריך, הסכמתי.

היום אשתי העירה אותי בשש, ובאמת קמתי בשש כי בשש וחצי כבר
הייתי צריך להתייצב בבית הספר.
אחד אחד הם עלו אל תוך האוטובוס, ארבעים חיוכים בדמות ילדים.
ויחד איתם חיוך בדמות מורה יפיפייה. לשנייה חשבתי שאני מביט
באותה עלמת חן שהכרתי בטיסה לתאילנד לפני יותר מידי שנים.
נאנחתי.
הנסיעה עברה בקלות מפתיעה, יוסי הכין אותי לגן חיות שהתגלה כגן
פרחים.
במהלך הנסיעה התחלתי להאזין לשיחה של שתי הילדות שישבו מאחורי.
הן עשו רשימה של משאלות. כל משאלה ששלחו לעולם הייתה עטופה
באינסוף התרגשות.

לחלוחית הופיעה בעיניי, והתפשטה במהירות אל לחיי ומטה. נצבט לי
הלב מכל התמימות הזאת. החלומות של הילדים האלה מילאו את כל
האוטובוס. כאב לי על כל הילדים, ויותר מכל כאב לי על עצמי.
הרגשתי את הכעס שורף את גופי. למה? למה אמא שלי גרמה לי לחלום?
למה הכינו אותי לעולם של בחירה חופשית ואפשרויות בלתי מוגבלות,
כשאני חי בעולם של פשרות?
היו לי ארבעים ואחד חלומות באוטובוס.
ארבעים ואחד חלומות שעומדים להתנפץ.
הרגשתי את העצב והכעס זורמים מהבטן שלי אל הידיים והרגליים.
זרמים שקיבלו חיים משלהם. כף רגלי הימנית נלחצה בעל כורחה חזק
אל דוושת הגז, ולאחר מספר דקות של האצה ידיי סובבו את ההגה חזק
ימינה.

1

2

3

סנטימטר אחר סנטימטר, האוטובוס ניתק מגע עם ההר עד שכולו עמד
באוויר. ואז, רכבת הרים. אוטובוס הרים.
המורה התעלפה, צרחות הילדים מילאו את האוטובוס. עדיף ארבעים
צרחות על ארבעים חלומות שעומדים להתנפץ. אם הם רק היו מבינים
שאני עוזר להם, מציל אותם. כמה שניות של פחד במקום שנים של
תסכול. איך אפשר להשוות בכלל? הם צרחו ובכו. מעולם לא הסתכלתי
לפחד בעיניים כמו באותו הרגע.
ואז, להפתעתי, הרגשתי כאילו הזמן מתעוות, והכול זז בהילוך
איטי. לא הצלחתי להתרכז בפניהם של הילדים, ראיתי רק כתמים
מטושטשים. עדיף ככה. הצרחות הלכו והתעמעמו עד שהיה שקט מוחלט.

פתאום לתוך השקט המופתי החלו להתגנב צלילים, על צלילים, על
צלילים.
מוצארט.
שלווה אדירה מילאה את ליבי. לא הצלחתי להוריד את החיוך מהפנים
שלי. הרגשתי חופשי. כבר שכחתי איך מרגיש הכוח הזה, בפעם
האחרונה שנפגשנו עוד הייתי ילד. מרגע לרגע התקרבנו אל הקרקע
ואני התקרבתי אל הישועה שלי. לפתע, השתחלו צלילים חדשים אל
המוזיקה הנפלאה. עוד צליל מוכר. ניסיתי להתרכז בו.

"מתוק שלי? מתוק שלי?"
"אמא?"
הכול נהיה מטושטש ושחור, ואז הכול נהיה לבן.
"קום מתוק שלי, כבר שש בבוקר!"
מצאתי את עצמי, שוכב לצידה של אשתי, במיטתנו.
"נו קדימה, כבר שש! היום אין לך זמן לבזבז. כתה שלמה מחכה רק
לך!"

הרגשתי את טיפת השלווה האחרונה נוזלת ממני.
ואז, נזכרתי במוזיקה.
חייכתי.

"בוקר טוב אישה שלי. היום יהיה יום של בחירה חופשית".