להמשיך ללכת
רק להמשיך ללכת...
את מסוגלת, למרות הכל, את יכולה...
מילים ריקות שהדהדו בראשי ללא הפסקה. מילים שלא ייחסתי להן
חשיבות.
ואולי הייתי צריכה.
לרגעים הרגשתי חולשה איומה תוקפת אותי ואז נעלמת. החולשה הגיעה
בתדרים הולכים ופוחתים, מתרחקים ממני.
ואז, פתאום, עזבה אותי לגמרי.
לא הבנתי למה, אך גם לא התעמקתי, כי לצידי הופיעה דלת.
והיא הייתה...
היא הייתה שונה.
היה בה משהו עדין ונעים ומוכר, שהשרה בי שלווה פתאומית. שלווה
פתאומית שלא באה והשתלטה על הכל, העלימה את כל הכאב וחווית
האובדן, אלא... השקיטה אותם מעט. כאילו היא יודעת שאין ביכולתה
לכבותם לגמרי, אולם יש ביכולתה לעזור.
הדלת הייתה בצבע התכלת. ייתכן ורק דמיינתי זאת, ייתכן ועיניי
תעתעו בי שוב, כפי שעשו פעמים כה רבות כבר בעבר - אך נדמה היה
שמכסים אותה עננים אחדים. שמיכות שמיכות של עננים, רכים, לבנים
ומעט אפורים, אולי אף זהובים. עננים רכים שבזווית מסוימת, ברגע
מסוים, נראו לי כל כך מוחשיים.
ורציתי לגעת בהם.
עדיין, הכעס המתפתל בפנים הציק לי, אך לרגע שכך לו ונשכח,
ובמקומו באה תחושה מעט פחות הרסנית. כאבתי בשקט ועדיין...
הושטתי ידי ופתחתי את הדלת.
ולא הוצפתי בשום רגש קיצוני או אינטנסיבי במיוחד. ולא חשתי
פתאום דרמטית, מסכנה או עוצמתית.
פשוט הייתי אני, מביטה בעוד כמה זיכרונות מחיי החולפים ומפנימה
עוד כמה דברים.
מולי ראיתי את עצמי בת שבע. ילדה צעירה בכיתה א', הולכת בכל
יום לבית הספר. ובכל יום, בדרך הקצרה לבית הספר, הייתי עוברת
ליד עץ צפצפה. כביכול, לא עץ מרהיב במיוחד, אחד ממאות ואלפי
עצים בעיר. אבל עץ הצפצפה הזה היה מיוחד בעיני, שכן, בכל בוקר
הייתי מקפידה להקיפו בדרכי ורק אז להמשיך בה. היה זה טקס חגיגי
מבחינתי שמעולם לא שכחתי לבצע. אולי היה זה מפני שבפעם הראשונה
ששמתי לב לעץ, לפרחיו היפהפיים בעיני, בפעם הראשונה שהקפתי
אותו, נפעמת מגודלו, אותו יום היה טוב ומאושר.
מעולם לא הייתי דתית באמונתי. גם הוריי לא היו, אך היו לנו
אמונות מסוימות, ערכים שהושרשו וששמרנו עליהם. אינני יודעת אם
האמנתי באלוהים, בכוח העליון. מעולם לא עצרתי לחשוב על כך, אבל
כן האמנתי בגורל, בצורה שבה דברים התגלגלו בחיי, שלכל יש סיבה
נשגבת. גם אם הדבר סתר אותי עד מאוד - הרי תמיד ראיתי את עצמי
בתור הנערה שאליה החיים התאכזרו יותר מלכולם.
אבל היו לי אמונות קטנות.
כמו הפרח.
הורד.
היה לי פרח, ורד אחד אדום ובוהק, אותו קיבלתי מהנער היחיד
שאהבתי בחיי. ולמרות שהייתי רוצה, ובהחלט הייתי מסוגלת לזרוק
אותו, שמרתי אותו במקום. שמרתי אותו באגרטל קטן, אותו אגרטל
שבו הנחתי אותו ביום שקיבלתי אותו, והוא מעולם לא עזב את
האגרטל. הקפדתי לא להחליף לו מים ולא לשנות דבר באווירתו,
ותמיד, בכל בית שאליו עברתי, להניח אותו על אדן החלון שבחדר
השינה.
כמובן, שדבר מזה לא שינה, אחרי שבוע לכל היותר הורד נבל. כל
כמה שניסיתי לשמור עליו, עליו נשרו עם הזמן והוא נשאר גבעול
עירום.
אך לא בשבילי. הוא תמיד יהיה אותו הורד הפורח, האדום והיפה
שהיה כשקיבלתי אותו לראשונה.
וכך, לפני כל משימה, הייתי נושקת לו ולוקחת לעצמי שנייה להביט
בו, לראותו בעיני רוחי כורד המושלם שהיה. גם אם הייתי ממהרת,
גם אם איחרתי (דבר שלא היה קורה לעיתים קרובות), הרגע אותו
הקדשתי לורד נותר קדוש.
ופתאום הבנתי שבמשך כל חיי, הדברים הקטנים האלו...
אני כאבתי ועדיין -
הייתה בי תקווה.
זה כל מה ששינה, וזה כל מה שמשנה עכשיו. שבמקום כלשהו, למרות
הכל, ישנה התקווה. שמייפה קצת את הדברים, שדוחפת הלאה,
שמעודדת. התקווה היא חיוך, היא שנייה של שקט, היא עץ או היא
ורד והיא מרפאת.
דלת התקווה הראתה לי את כל הדברים שהפיחו בי את מעט האמונה
שנותרה לי לחיים, לזיכרונות הטובים, לטוהר שבבני האדם. סגרתי
אותה בחיוך קטן וידעתי שכמו שתמיד מצאתי את דרכי אליה, כך תמיד
אוכל למצוא אותה שוב.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.