1
חשבתי שבכל זאת הצלחתי להתגבר עליה. לא חשבתי עליה בכלל כבר
ארבעה חודשים. אבל היום כשהיינו אמורים לחגוג את יום השנה
הרביעי שלנו ידעתי שהמצב ישתנה קצת. קצת-המון. אם לומר את האמת
אני חושב שהילה תמיד הייתה בתוך הראש שלי, במקום מסוים בין
המודע לתת-מודע שלי - אותו המקום שאנשים נוטים לקרוא לו 'הלב'.
אני אישית קורא למקום הזה הבלוטה המטומטמת במוח שמפרישה את
הורמון האהבה. אם כרגע אחד התלמידים שלי היה קורא את זה אני
מניח שהיה בשוק שהעזתי לחלל את קדושתה של ההיפותלמוס והורמון
האוקסיטוצין הקדוש. הרהרתי לעצמי, בהרצאותיי באוניברסיטה תמיד
שמרתי על איפוק מסוים. על אף שאישית הערכתי מאוד את שיטות
ההוראה  המודרניות שכללו ברובן המחשות והצגות של הנושא בעזרת
אביזרים שתפקידם להעביר את הנושא ישירות למוח התלמידים בעזרת
הומור או אסוציאציות מצחיקות, דבקתי בשיטות הקלאסיות של שטיפת
התלמידים בחומר כה רב עד שמחוסר ברירה לפחות חלק ממנו נכנס
למוחם. אני מניח שאני לא מרצה כל כך משעמם אבל מודה שאני לא
אטרקציה כל כך גדולה. דפיקה על הדלת. כבר שכחתי שהזמנתי פיצה.
שילמתי לשליח ואפילו הוספתי טיפ לא רע - ידעתי כתור מרצה עד
כמה חשוב כל שקל לאותם סטודנטים שלפעמים צריכים לעבוד בשתי
עבודות כדי להצליח לשרוד עוד שנה של לימודים. הרגשתי זוועה, זה
קורה לי לפעמים. כבר מזמן שלא שקעתי ככה ברחמים עצמיים שכאלה.
יש כאלה שאומרים שהרחמים האלה עוזרים קצת - אז זהו, שלא. זאת
סתם עוד דרך הרגיש זוועה עם עצמך. הטלפון צלצל, הנחתי שזאת
אימא בשיחה היומית שלה. מאז שעזבתי את הבית לפני שש וחצי שנים
בגיל עשרים ושש סיגלה לה אמי מנהג להתקשר אליי כל יום בשעה חמש
בדיוק. מעטים מאוד המקרים שהתקשרה בשעה אחרת והם כללו בתוכם את
היום שבו חטף אבי את השבץ הראשון שלו והיום שבו חטף את השבץ
השני. השעה הייתה מעט אחרי שלוש. עניתי "הלו". שתיקה. חזרתי על
הצהרת ה"הלו" שלי. בצד השני שמעתי מישהו מתנשף קלות - השיחה
נותקה.

2
הכרנו בספרייה של מדעי הטבע באוניברסיטה, אותה הספרייה שבה
נהגתי להסתובב שעות על גבי שעות, קורא מאמרים ישנים שפורסמו
ב-'Science' בראשית העשור, צוחק על ההשערות העתיקות שהופרכו,
מעלה השערות משלי או סתם חושב על הידע שנצליח לצבור בתחום
הביולוגיה בשנים הקרובות. זה היה קצת מוזר, אני לא הטיפוס
שנוהג להתחיל עם בנות. זה לא שאני ביישן, אני אפילו לא פוחד
מדחייה, פשוט זה לא הסגנון שלי. אבל כשראיתי אותה זה היה שונה.
אני אפילו לא בטוח שאני הוא זה שפנה אליה. הרגשתי שיש בתוכי
מישהו אחר שבאותו רגע החליט לקחת פיקוד על המוח שלי ולעשות מה
שהוא רוצה - או אולי מה שאני רוצה - שוב הבלוטה הארורה כנראה.
היא הייתה יפה, מדהימה, שער חום, ארוך וחלק, עיניים טובות בצבע
דבש, שפתיים חמודות שהיו קפוצות כאילו התאמצה להבין למה התכוון
הכותב בספר שקראה, גוף שבנוי לתלפיות, חזה מושלם, רגליים
יפיפיות, פשוט מטר ושבעים של שלמות אלוהית שבטעות נחתה על כדור
הארץ ישר מממלכת השמים - מקומם של מלאכים. "היי," אמרתי. גם כן
פתיחה. "היי," היא החזירה וחזרה מיד לספר שלהפתעתי היה 'הגמד
של מנדל' שכתב סיימון מאואר ומתאר את חייו של גרגור מנדל, אבי
הגנטיקה, בהשוואה לחייו של בנדיקט למברט, מגדולי הגנטיקאים
המודרניים שהקדיש את מרבית חייו לחיפוש אחר "הגן שיצר אותו",
הגן לגמדות.
"ספר מעניין," לא יכלתי לתת לשיחה לגווע. היא הנהנה. "את
סטודנטית כאן?"
"תואר ראשון, ביולוגיה. מסיימת בקרוב."
עכשיו היא הסתכלה עליי. הבנתי שזה רק מתוך נימוס אבל בכל זאת
ראיתי חיוך קטן תחת אפה, כאילו החמיאה לה העובדה שאני מנסה
להתחיל אתה. ניצלתי את המצב. "עמית מזרחי," אמרתי והושטתי את
ידי ללחיצה, "אני אחד המנהלים של מעבדות המחקר הביוטכנולוגיות
באוניברסיטה." קיוויתי שהדברים יעשו עליה קצת רושם ואכן לא
טעיתי. זה לא שאני רברבן או שחצן גדול אבל אני בהחלט מאמין שאם
יש לך יתרון כלשהו עליך להציג אותו ולא להיפך - ככה עושות
החיות בטבע וככה גם אנחנו צריכים לעשות. היא הייתה קצת ספקנית.
אפשר להבין. הייתי בסך הכול בן עשרים ושמונה ואכן נראיתי ככה
ובכל זאת הצגתי את עצמי כבעליו של תואר שגדולים ממני בשנים
ממתינים לקבל. היא הושיטה לי יד עדינה ורכה. "הילה צור." שמיעת
שמה גרם לגל קטן של התרגשות לחלוף בגופי. בכל זאת התקדמות
כלשהי. "בן כמה אתה?" שאלה, אני מניח שנראה לה מוזר מדי שצעיר
כמותי כבר דוקטור וכבר מנהל מעבדת מחקר. "76," עניתי,
"הטיפולים של היום מחזירים אותך 50 שנה אחורה." היא חייכה חיוך
מאולץ.
"ועכשיו באמת?" התעקשה.
"28," עניתי.
"וכבר דוקטור ומנהל מעבדת מחקר? צריך להיות סוג של גאון בשביל
זה, לא?"
"משהו בסגנון," עניתי. בכלל לא היה לי חשק להיכנס לכל השטויות
של התוכניות לנוער מחונן בבר אילן והתואר הראשון שסיימתי כבר
בגיל 16.
היא נראתה יותר ספקנית מקודם. "טוב, היה נעים להכיר," זרקה,
"אני מוכרחה לזוז." גייסתי את כל הכוח שהיה בי כדי לעצור את
אותו המישהו הקטן ששלט בחוטים בתוכי כדי שלא יפיל אותי על
הרצפה ויגרום לי להתחנן שתישאר. היא הלכה.

3
צלצול הטלפון הקפיץ אותי. נרדמתי כנראה. בטלוויזיה עדיין הייתה
התוכנית שאתה נרדמתי - 'בניית גשרים בעולם המודרני' ב'נשיונל
גאוגרפיק'. שמתי לב שבחודשים האחרונים כבר בקושי יש תוכניות
שכוללות חיות בערוץ - בכל אופן הן לא משודרות כשאני מול המרקע.
"הלו," עניתי לטלפון ובלעתי בקושי פיהוק קולני שעמד להתפרץ.
זאת הייתה אימא, השעה כבר הייתה חמש וכמה דקות. לא היה לי כל
כך הרבה כוח או חשק לדבר אז קיצרתי את השיחה בטענה שאני בדיוק
עובר על כמה דוחות חשובים ואיחלתי לה יום מהנה ולילה טוב. לא
היה לי חשק לכלום ובכל זאת כשראיתי את שרידי הפיצה שהזמנתי
קודם מונחים להם על ערמת עיתונים יומיים מסוג 'ידיעות אחרונות'
שלחלקם כבר מלאו חודש ימים שלם, החלטתי שהגיע הזמן לעשות מעט
סדר וניקיון בדירה שלי. בדרך כלל הייתי מסתפק בלזרוק את שרידי
הפיצה לפח הזבל כדי שלא אקום בבוקר ואמצא אורחים לא קרואים
בעיקר מסוג המכרסמים או החרקים שהחליטו להזמין עצמם אליי
לארוחת בוקר עבשה, אבל היום המצב קצת שונה. היום זכותי להתאבל
ואפילו לעשות סדר גם בקופסת המזכרות שלי. אני שונא את הקופסה
הזאת. כבר קרוב לחמישה חודשים היא נשארה סגורה, מונחת על המדף
התחתון בארון התלייה, בדיוק מתחת למנורת הלבה שהביא לי אחי
בטענה שהחדר שלי זקוק לשדרוג קטן - לא הקשבתי לו, כמובן. את
הקופסה עצמה נתנה לי ----- כשחגגנו שלושה חודשים לזוגיותנו. על
הקופסה היא חרטה את המילים "לאוצר שלי" ובפנים אני זוכר שהניחה
המון שוקולדים ושאר מתוקים וכמובן צירפה גם מכתב שכתבה. בערך
שלוש שעות לאחר שנתנה לי אותה סיימנו כבר לאכול את כל הממתקים,
צחקנו על זה שאנחנו חלשי אופי שלא יכולים לעמוד שנייה מול
שוקולד מבלי להזיל ריר או לנגוס בו - וזה באמת היה נכון. לפני
חצי שנה בערך החלטתי להעניק לקופסה תפקיד חדש, לשמור את כל
אותם הזיכרונות המתוקים יותר והמתוקים פחות שנשארו לי מהילה.
היו שם בעיקר תמונות, מכתבים שכתבה לי וגלויות ששלחה לי מפריז
כשיצאה לבקר את בן דודה - במשך חודש כל הקשר שלנו התבסס על
גלויות או שיחות טלפון קצרות שקיימנו. סידרתי את הסלון
בזריזות, מילאתי שתי שקיות זבל 'בידיעות אחרונות' (בינינו, שם
מקומם) ואפילו טאטאתי מעט את הרצפה. עכשיו היה לי זמן לגשת
לארון.

4
בחוץ ירד גשם כל-כך חזק שלמשך כמה שניות עמדתי והרהרתי אם בכלל
לנהוג במזג אוויר כזה. לבסוף נכנסתי למכונית הגולף GTI שלי
ויצאתי לדרך. הראות הייתה פחות או יותר אפסית. בקושי ראיתי את
החזית של הגולף שהייתה רחוקה ממני במטר וחצי בערך. על אף
שנסעתי בדרך הזו כבר מאות ואולי אפילו אלפי פעמים הבנתי שאבוד
לי ואין שום סיכוי שאגיע לאנשהו חוץ מלתהום שבצד הדרך. ראיתי
מולי אורות בצד ימין של הכביש והבנתי שזאת תחנת האוטובוס.
החלטתי לחנות.
כבר ממרחק של עשרים וחמישה מטרים יכולתי להבחין שיש מישהו
בתחנה. "מסכן," חשבתי לעצמי. אני לא בן-אדם רע אבל לקחו לי כמה
שניות עד שהחלטתי סופית שאני חייב להזמין אותו להיכנס. בכל
זאת, עם המצב היום אתה לא יודע מתי יחליטו לחטוף אותך או לשדוד
אותך. עצרתי ליד התחנה, יותר נכון - על המדרכה ליד התחנה.
אפילו לא הבחנתי שאני מתקרב כל כך למדרכה. "כנס מהר," צעקתי אל
תוך הגשם בזמן שפתחתי את הדלת של המכונית. לא ראיתי כלום עד
לרגע שבו הגוף נחת לתוך האוטו.