מיצי הייתה חרמנית. חרמנית זאת לא מילה, מיצי הייתה מיוחמת.
פתאום בבוקר אביבי אחד היא מאסה באמבטיות השמש שהיו כה חביבות
עליה ואפילו סר חינה של בובת העכבר המרוטה שלה. היא לא יכלה
לחשוב על שום דבר אחר חוץ ממישהו שימלא אותה, שייתן לה משמעות.
בדמיונה כבר הצטיירה תמונה פסטורלית שלה ושל צאצאיה הרכים
והחדשים, שוזפים איתה באור צהריים כתום במעין ערימה של חמימות
מתוקה. היא דאגה שכולם ידעו על כך. היא הייתה מסתובבת במרחבי
הבית ומכריזה בקולי קולות על מוכנותה ועל כוונותיה. לפעמים גם
בארבע בבוקר. ככה זה כשאת חרמנית. המצב היה כל כך קשה שהיא כבר
התחילה לחשוב שהמכוער הזה שהיא ראתה מהחלון פעם, כולו אפור
ודבלולי עם עין אחת חסרה, הוא כבר לא כל כך מכוער אחרי הכול.
יש לו יופי פנימי. בטונות.
בוקר אחד בעודה מקיצה מחלום מוחשי להחריד (כה מוחשי שהיא עוד
יכלה להרגיש את שערות עורפה סומרות) הכניסו אותה לצינוק הזז.
היא שנאה אותו. הוא היה קטן וחשוך ומה זה בכלל אשמתה שהיא
חרמנית? מה היא שולטת על זה?
וכאילו שהשהות בצינוק לא הייתה מספיק גרועה הביאו אותה למקום
עם הריח המוזר והשולחן שמקפיא את הכפות. ואז היה אור ממש חזק
והמון פאניקה, ואז חושך. כשהיא התעוררה היא הרגישה חרא. הלשון
שלה הייתה נפוחה, היא לא הרגישה את הרגליים ונדמה היה לה שהיא
אפילו השתינה על עצמה. לפחות היא הייתה בבית. אבל חוץ מזה שהיא
לא הרגישה את הרגליים, היא לא הרגישה עוד משהו. פתאום יצור חי
שיהיה תלוי רק בה נראה לה כמו דבר מאוד מעיק. וההוא מחוץ לחלון
חזר להיות סתם מכוער שתום עין. לאט לאט חזרה ההרגשה לרגליים
וכולם היו נורא נחמדים אליה, למרות שלא היה לה כוח אליהם. בינה
לבין עצמה היא רק תהתה באיזו שעה בדיוק יתחיל רבע הגמר של
"כוכב נולד".