בדרך כלל אינני נוטה להשתעמם בקלות. בדרך כלל אינני נוטה
להשתעמם, אך המצב שהייתי שרוי בו היום לא היה מצב רגיל, כלל
וכלל לא.
לאימון כדורסל לא יכולתי ללכת כי רגלי נקועה, ומאותה סיבה לא
יכולתי לשחק כדור רגל ברחוב או לטייל בפארק או סתם לפגוש
חברים; שאת זה בכל מקרה לא יכולתי לעשות מכיוון שכולם היו בחוג
כדורסל.
מהמחשב כבר נמאס לי (בעיקר בגלל שנכשלתי שוב ושוב באותו שלב
מעצבן במשחק שאני מנסה כבר הרבה זמן לסיים), בטלוויזיה לא היה
שום דבר מעניין, לא עכשיו ולא בשעתיים הקרובות, שיעורים כבר
עשיתי, אני חושב שזאת תהיה הפעם הראשונה שלי השנה... כך נוצר
המצב שאני שוכב על המיטה ובוהה בתקרה בחוסר מעש.
פעם אמרו לי שכתיבה זה דבר מעניין מאד, וכשזורמים אפשר להעביר
שעות, מה שגם זה מאד משחרר. "כל מה שאתה צריך זה מוזה, והמילים
כבר יצאו לך כמו מבול". אין לי מושג מה זה מוזה, אני חושב שזה
קשור איכשהו להשראה. באמת שניסיתי כמה פעמים, אבל כל מה שיצא
זה בהיה שלי מול דפים ריקים ועיפרון חצי אכול. כנראה שהמוזה
החליטה שהיא עושה עלי חרם.

לפתע, בלי שום  התראה מוקדמת, הכל הסתובב ובאמצע חדרי הופיע
עיגול של אור קטן ומרחף, שהלך וגדל והלך וגדל ונפסק כאשר בערך
חצי חדר שלי נעלם מאחוריו. הבטתי בדבר המוזר הזה בהשתוממות.
המחשבה היחידה שעברה לי בראש היתה 'אלוהים אדירים! מה זה?!'
מהר מאד התחלף ההלם בבהלה כאשר יד כחולה-בהירה יצאה מן העיגול
ואחריה ראש וכתפיים ורגלים ובטן... ואתם יודעים כל שאר
מה-שזה-לא-יהיה.
מולי עמדה אישה, מפותחת ומאד יפיפייה! בערך בשנות העשרים
לחייה, אך היא היתה כחולה; צבע גופה היה כחול בהיר יחסית בעוד
שיערה הגלי, שהשתלשל ברכות מעל כתפיה, היה כחול ובגדיה בכחול
טיפה יותר כהה. עיניה היו תעלומה מבחינתי - הן היו לבנות; פשוט
לבנות.
"שלום, רועי," אמרה ברוך והתקדמה לעברי, מתיישבת לצידי על
המיטה.
"הי," אמרתי בהיסוס ובנימה קטנה של פחד.
"באתי לבקר אותך, רועי." אמרה באותו נועם שהיתה לה מקודם.
היתה שתיקה. בדרך כלל בשתיקות אני מביט לאנשים בעיניים, אך לה
לא היה היכן להסתכל!
"מי את?" שאלתי לבסוף.
היא היטתה את ראשה לאחור ופלטה צחקוק "חשבתי שלעולם לא תשאל.
אני מוזה."
"מה זאת אומרת מוזה?"
"אני מוזה, זאת שאחראית על ההשראה של אנשים ורוח הכתיבה
שלהם."
"אהה..." אמרתי בהבנה "אז את זאת שכולם אומרים לי 'אתה פשוט
צריך מוזה ותוכל לכתוב מדהים'?" ציטטתי.
"כן, זאת אני." אישרה את משפטו האחרון.
"אז מה בעצם את עושה כאן?" שאלתי בבלבול.
"אני באתי לבקר אותך, רועי." חזרה על עצמה.
"כן, את זה אני יודע. אבל למה באת לבקר אותי?"
"אני באתי לבקר אותך, רועי..."  עיקמתי את אפי, לא מצא חן
בעיני שהיא חזרה יותר מדי פעמים על שמי "...כי אתה צריך מוזה,
השראה לכתיבה, פתיחות, כדי שתוכל לכתוב."
"מה, אז כל פעם שמישהו צריך מוזה את באה?"
"לא, אני שולחת אליהם שליחים קטנים ובליתי נראים שיתנו להם את
המוזה."
"זאת אומרת אותך." ניסיתי להבין.
"חלק קטן ממני, אבל זה לא אומר שאני אמות. אני לא אמות כל עוד
אנשים ימשיכו לכתוב ויהיה להם את הרצון לכתוב, לקרוא ולקבל
מוזה." ענתה בביטחון.
"אבל אני עדין לא מבין מה את עושה פה," אמרתי.
"לך רועי, לא הספיק לשלוח שליח, אפילו לא שניים או שלושה, או
עשרה. בשביל שאתה תקבל מוזה, אני הייתי צריכה לבוא בעצמי."
הסבירה.
"למה היה כל כך חשוב לך שאני אקבל מוזה?"
"כי אתה מיוחד, רועי." כבר לא הפריע לי שהיא חזרה על שמי יותר
מדי פעמים, הקשבתי לכל מילה שיצא מפיה ולא הנחתי לדברים שוליים
להסיח את דעתי. "יש לך כשרון כתיבה מדהים. חבל שתבזבז אותו."
"וואו! מגניב!" אמרתי בהתלהבות.
לפתע קרה דבר ששיתק אותי; אישונים שחורים הופיעו בעיניה. היא
הביטה ישירות אלי ואני אליה. מצמוץ אחד הספיק והיא נעלמה.
לא נתנה לי הזדמנות לשאול עוד.
התעוררתי מהחלום ופרץ חדש של אנרגיה בערה בי. לקחתי בחטף את
המחברת הראשונה שראיתי (שדרך אגב, היתה מחברת היסטוריה), לא
שמתי לב לכאב הגדול ברגל שהתעצם עם כל פסיעה. התיישבתי ברצינות
על הכיסא מול הדפים כשעט בידי.
הפעם התשוקה לכתיבה הייתה כל כך גדולה עד שפחדתי שחלק
מרעיונותיי ישכחו ממני.
התיישבתי מול הדפים כדי לכתוב סיפור, ובפעם הראשונה בחיי ידעתי
בדיוק על מה.
הכותרת 'מוזה' התנוססה בגדול על השורה הראשונה של הדף והמילים
הראשונות כבר החלו להכתב:
בדרך כלל אינני נוטה להשתעמם בקלות. בדרך כלל אינני נוטה
להשתעמם, אך המצב שהייתי שרוי בו היום לא היה מצב רגיל, כלל
וכלל לא.