[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








רוב האנשים לא יודעים איזו מין הרגשה זו. אני מניח שאפשר
להגדיר את זה בתור סוג של תסכול, אבל לא סתם תסכול, אלא אחד
כזה עם הרבה חרטה, המון חרטה. שלא תחשבו שהיה פשוט גם לפני
המקרה, לקום כל בוקר, שם בצפון, צפון הארץ, ולא בדרומה של
מדינה אחרת, לראות בחדר האוכל רק את כל הג'ובניקים של היחידה,
את כל הבנות של השלישות, את האפסנאי, את הרס"ר ועובדו - ולדעת
שברגע אחד, שאמנם לווה בהרבה מאוד שיקולים פנימיים, אבל זכה רק
לביטוי חיצוני אחד, כמה דקות של שיחה עם יוני, המפק"ץ, ובום...
באחת, לא להיות מה שהייתי. בכמה דקות הכל נמחק, המסלול המפרך,
הפעילויות בשטחים, אחוות הלוחמים שכל כך היינו גאים בה, החברות
הזאת של כל הצוות, אחים לב ובנפש, תמיד ידענו, הכל נמחק לי,
סליחה, את הכל מחקתי. פשוט לא הייתי מסוגל, אף פעם לא הרגשתי
פחד כזה, אף פעם לא חשבתי שיהיה אתגר שיוכל לי, אבל הנה,
כשהתחילה המלחמה, ישר ידעתי, ידעתי שלא אוכל. זה כבר לא מגרש
המשחקים של השטחים, לא עוד עבודת שיטור סיזיפית, זוהי מלחמה
אמיתית, מדממת, חיה ובועטת... לי היא בעטה ישר בביצים, העיפה
לי אותן קיבינימט. מאז הסתובבתי לי בקיבוץ שהשתכנו בו, לצאת
הביתה כשכולם היו בפנים לא יצאתי, גם ככה הידיעה שאני לא שם
איתם הייתה גדולה עליי, גם ככה היא הייתה לי קשה ההכרה הזאת,
שאני פשוט פחדן, פחדן פשוט. לפני אותה כניסה, הכניסה האחרונה
של האחים שלי, אחרי שכבר ראיתי אותם נכנסים ויוצאים כמה פעמים,
עזרתי להם להתכונן, לארוז תיקים, למרוח צבעי הסוואה, הלכתי
להתפלל עם המאמינים, אבל לא הייתי חלק אמיתי מכל זה, לא באמת
נכנסתי איתם להילחם בלבנון. החבר'ה אמרו לי שהם מבינים, שהם
היו רוצים שאהיה איתם שם בפנים, אבל שעדיף שאני כאן בחוץ, שלם,
ולא מתפרק להם שם בפנים, אבל ידעתי שזה פשוט לא בסדר וידעתי
שהם חושבים עליי את כל אותם דברים נוראיים, נכונים, שחשבתי על
עצמי. כשקמתי בבוקר באותה שבת, זאת של המקרה, הלכתי לחמ"ל
המאולתר, כמו בכל יום, לבדוק מה עם החבר'ה, הם היו כבר שלושה
ימים בפנים, היו אמורים להגיע בלילה לואדי, כוס אמק הואדי הזה.
בערך בשעה אחת בצהריים שמעתי... הם נתקלו, יש פצועים, לא
יודעים כמה ואיך. עכשיו, אני יודע שזה כל כך לעוס, אבל באותו
רגע ידעתי, ידעתי שקרה משהו לאחד מהצוות, ושוב, נדוש ככל שזה
נשמע, אבל כל כך אמיתי ונכון, פשוט הרגשתי שהעולם סוגר עליי.
אחרי שעה בערך, אם כי קצת קשה לי לקבוע, הגיעה הידיעה, שימי
מת, פגיעה ישירה של טיל נ"ט. אני יודע מה אתם מצפים לשמוע
ממני, אי של בנאליות, שיחד עם שימי, משהו ממני מת שם בלבנון,
אבל פה מגיע ההבדל, אני לא נהרגתי שם עם שימי, אני לא הייתי
איתו עשרים וחמישה קילומטרים בתוך ארץ זרה. אני חי, חי וקיים,
חי כל כך, קיים מאוד ונושם כתמיד, פה, בצפון ארצנו הקטנטונת.
אני, חבר לצוות, לא הייתי חבר לעת צרה, לא הייתי חבר בכלל,
נשארתי בעורף, קידשתי את דמי, העליתי עצמי לרמה אחרת, כאילו
אני איזשהו יצור נשגב, כאילו לי, ורק לי, אסור היה למות.
הידיעה הזאת חלחלה בי עוד מלפני, שאני כל כך לא בסדר, שאני לא
חבר, שכולי הייתי דיבורים וברגע האמת התקפלתי, אבל כששימי מת,
הכל התפרץ, אני, שאחרי שנתיים וחצי של הליכה ביחד הפניתי עורף
לכל הצוות שלי, אני שלחמתי עם שימי בשטחים, שיחד איתו חיסלנו
אלפי דמויות קרטון ונאבקנו חסרי סיכוי בלילות טרופי שינה, אני,
מלא הבושה. אני פשוט פחדן, פחדן פשוט, פחדן פשוט שחי כל כך,
שעדיף היה לו למות.


"אחריי!", זה כל מה שיכלתי לצעוק שם, רוח צה"ל מהלכת על שתיים
ממש, מוביל שבעה עשר ילדים אל התופת, אל התופת הם הובלו,
אחריי. אני לא יכול לשכוח את הקול הזה, של הקשר מהגדוד נישמתו
כאילו עומדת לצאת מגופו ונשימתו כבר יצאה, מודיע שהם נתקלו
וחייבים חילוץ. באותו רגע קמתי, התחלתי לרוץ ושחררתי את האמרה
המהוללת לחלל האוויר. ידעתי שהם לא יאכזבו, ידעתי שרק אחריי הם
ילכו, ירוצו, יעיפו עצמם באוויר. ילדים טובים הם ילדיי,
מקצועיים, קרי רוח כשצריך, לא רואים בעיניים. רצנו למעלה,
הובלתי חצי מהצוות לכיוון פצוע אחד, מתנשם בעלייה, כמו מטורף,
בזווית העין ראיתי את סטס, אכילס של ימינו, מדלג כמו איילה, עם
האלונקה ביד ורצח בעיניים. הגענו עד עשרה מטרים מהפצוע ואז, אז
זה קרה, השיירה שלי, חצי מהצוות, כולם בני אותו מחזור, אחים
מבטן ומלידה (צבאית, כמובן), חטפה טיל. ברגע הראשון לא ידעתי
מה קרה, רצתי אחורה לבדוק, שימי שכב שם, מדמם כולו, בוכה כמו
תינוק, שלא יאכילו אתכם בבולשיט על הרואיזם, שום דבר לא מלא
תהילה במוות שכזה. כשניגשתי אליו הוא זעק לאוזניי משאלה
אחרונה, אותה לא אחשוף כאן מטעמי צנעת הפרט, אחר כך פשוט פער
פה ועיניים ונאסף אל עמיו. סוף פסוק, תיק סגור בשביל שימי, סוף
הדרך, ללא שום אפשרות פנייה שמאלה, גם לא ימינה, רק למעלה,
במישור הרוחני, או למטה, במובן הפיזי. באותו רגע, בשטח, החבר'ה
פשוט פרצו בבכי, המשיכו להילחם, אבל עם דמעות בעיניים, אני לא.
אני לא בכיתי, לא כי אינני תינוק בכיין, אלא כי המפקד לא יכול
להתפרק מול חייליו. אספתי את החבר'ה, המשכנו, רצנו, הסתערנו,
טיפלנו, חילצנו, אני חושב שאפילו אפשר לומר שניצחנו. רק כעבור
יומיים חזרנו ארצה. ברגע שעברנו את הגבול, הלכתי הצידה, ירדתי
על ברכיי ובכיתי, בכיתי כמו ילד, מה ילד? תינוק, שעה לא עצרתי
את הדמעות, התפוררתי, מקווה שהכאב יעבור, אבל לא, כאב שכזה אי
אפשר לשטוף החוצה בדמעות, כאב כזה נכנס פנימה, מעיק עליך תמיד.
מה עוד אומר? מאז זה רק לנסות להתגבר, לנסות לאסוף את החבר'ה,
עוד חודש הם משתחררים, בלי שימי, מאז האירוע הם לא אותו דבר.
הם נהיו קשים, וכחנים, מקטרים, מציקים ומעצבנים, עושים לי,
שהייתי חבר שלהם, את המוות. אבל איך אפשר להאשים אותם? מי ילך
שוב, מבלי לפצות פיו, מבלי לעשות קצת רעש, מבלי לומר מילה,
אחרי מפקד שהוביל אח שלהם לצוות אל מותו? אני לא הייתי הולך,
ככה שאני מבין אותם. בינינו, אחרי עצמי אני לא כל כך רוצה ללכת
כבר. אני, מפקד שנהרג לו חייל, בידיי הפקידה האם העברייה את
גורל בניה, אני ראוי לכך? בעיני עצמי ממש לא, בעיני עצמי אני
כבר לא מפקד של אף אחד ואני גם לא אדם שחושב שכדאי לסמוך עליו.
אני, מפק"ץ בצבא ההגנה, לא שווה כלום, לא בעיני עצמו ובטח שלא
בעיני חייליו. מפק"ץ שמת לו חייל והוא לא, מפק"ץ שחי כל כך,
שעדיף היה לו למות.


בניגוד למה שתמיד אומרים, אני לא זוכר כלום, ממש כלום, מהרגעים
שלפני. לא זוכר את הריצה למעלה, לא זוכר את היריות,לא זוכר את
הפיצוץ. אני זוכר רק את הדממה, את הדממה הזאת שכבשה את הרגע,
את השניות האלה שבהן שימי, אחי לצוות וזוג הברזל שלי, שכב שם,
שרוע על האדמה, ממלמל וצועק חסר קול, אל השמיים צעק אחי, אולי
מנסה להבין למה אני נותן לו למות ככה, איך זה שלא הצלחתי להגן
עליו, מינימום להציל אחרי שנפגע. אני זוכר איך לא ידעתי מה
לעשות, הלם כזה, שיתוק. פשוט ניצבתי שם והתבוננתי במותו, נותן
לו למות. התאספנו שם, כל הצוות, לרגע אחד והבנו שזהו זה, שימי
לא עוד. אני זוכר שחיבקתי אותו, מתמלא בדמו, רציתי עוד קצת
ממנו עליי, שייספג קצת, עוד משהו משימי שלי. צעקתי שאני אוהב
אותו, כאילו שזה יעזור. אז הכל חזר לי בבום, כל הרעשים, כל
הצעקות, כל הפיצוצים, הכל רועש וחד. הרגשתי גמור, רציתי רק
לחזור הביתה ולבכות להורים, לבכות לאיילת, לפחות לצאת מכאן, עם
כל הצוות ולבכות אחד לשני, אבל פשוט לא הייתה אפשרות, היינו
תקועים באמצע קרב, הכי חסרי חשק וכוחות נפשיים, רק כאב וכעס.
אני זוכר איך קמנו, אני והצוות שלי, שאני אוהב כל כך, ופשוט
טסנו קדימה, כמו עדת זאבים על כבשה פצועה. כל כך כעסתי שרק
רציתי להרוג, לתפוס בידיים את הבני זונות שלקחו לנו את שימי
ולחנוק אותם, רציתי לנשוך את מי ששיגר את הטיל, לנשוך בצוואר
ולא להרפות לעולם, לגרום לו כאב כמו שחשתי, אילו יכולתי, הייתי
נושך את אמא שלו, שהולידה את הנבלה, בצוואר, שתמות גם היא.
אחרי יומיים חזרנו לישראל, כולם שמחו שהמלחמה נגמרה, יוצאים
הביתה סוף סוף, תיכף נחזור אל השטחים, שנראים פתאום כל כך
מזמינים, מלטפים ומפנקים ממש. אבל לא אני, לא רוצה לחזור, לא
יכול לחזור, רוצה רק את שימי, רק שיחזור כבר, שימי שלנו. שימי
בעל ההומור המופרע, שימי שידע לגעת בגיטרה בכזו אומנות, כמו
בנערה ענוגה, שימי שכתב מילים כל כך אמיתיות, שימי שכשהיה
מתעצבן היה זורק דברים על הקירות, את שימי רציתי, רק אותו
שיחזור. אבל שימי לא חזר, הוא גם לא יחזור, אני מסתכל על החדר
שלנו, על המיטה שלו, שמתחתיי, יודע שאם אתחיל לשיר, אף אחד לא
יתחיל ללוות אותי בנגינה, שאם אנפח, אף אחד לא ייחנק, שאם
איילת תיפרד ממני, הדמעות לא ירדו על אף אחד. במקום שימי, יש
לי עכשיו את הפנים שלי במראה, הפנים של הלוחם שלא ידע איך לטפל
בחבר, בזוג הברזל שלו. הפנים של אדם שחיסל כמה חיזבאלונים
לנחמה, אבל כנראה שאין מספיק חיזבאלונים בעולם לתנחומי,
לניחומו של לב הרוג. הפנים של אדם שלא יכול יותר לשחזר את הרגע
בו הוא עישן סיגריה בזריחה במצפה אילות, באמצע ניווט עם בן
זוגו. בתוך הצוות אנחנו עוד חזקים, אפילו יותר ממקודם, כי מה
שלא הורג אותנו מחשל אותנו, ומה שהרג את שימי, חישל אותנו הרבה
יותר. מחוץ לצוות מתחילה הבעיה לצוץ, לצבא כבר אין לנו כוח, יש
לי בחילה רק מלחשוב על היחידה, רק מללבוש מדים, רק מלשמוע את
המילה ואדי, או את צמד המילים כוח חילוץ, רק מלראות את המ"פ.
אנחנו עושים ליוני, המפק"ץ שלנו, חיים נוראיים, זאת לא אשמתו,
אבל אין לנו זין לחשוב על מישהו אחר. ילדותיים? יכול להיות,
אפילו בטוח, אבל לא אכפת, ממש לא.
אז אנחנו חוטפים שבתות, חודש לשחרור.
אז אנחנו נחשבים לילדים הרעים של היחידה.
אז אנחנו מוציאים גימלים בכוח, לראשונה בשירות.
אז מה?
תיכף הצבא נגמר, נתחיל לעבוד, אז טיול, לימודים, החיים ימשיכו
במסלולם. אני אמשיך להתעורר מול הפרצוף שלי ולהתמודד עם פרצוף
שכזה, כמה קשה ההתמודדות עם הפרצוף הזה, פרצוף של חבר שלא עזר
לחבר הכי טוב שלו לחיות, חבר שחי כל כך, שעדיף היה לו למות.


אם יש משהו שממש יסבך אותי זה אם הם יגלו.
עם הצער שלי אדע להסתדר, גם עם צערם של הילדים - כולנו חונכנו
לא לומר מילה, כי אין מה לומר, מה שהיה היה.
מול הידיעה שטעיתי, שנכנעתי, שבאשמתי פעלנו באופן שלא מיצה את
היכולות שלנו, שיכלנו לעשות את זה יותר טוב, אבל ויתרתי, רק כי
הבכיר בשטח אמר, אתמודד כמו שהתמודדתי שם. כמו שקרה שם - פשוט
ארכין ראשי, אכוף קומתי, אעשה עצמי אילם, וזה יעבור מעליי, ככה
זה תמיד.
מפקדים רבים התפרקו לי בקרב, נשארו מאחור או ברחו בהזדמנות
הראשונה שנקרתה בדרכם? תקלה, ללא ספק, אפילו חמורה. אבל, זו לא
בעיה שלי, זה  הם, הם שלא יכלו לעמוד שם, חבורה של בכיינים,
אני נשארתי שם, הובלתי, אני גבר, גבר גבר - להתנצל על מעשיהם?
הרי על מעשיי אני לא לוקח אחריות.
אז מקסימום אקום כל בוקר עם תחושה של טעות, והילדים יספרו
שמרוב עצב בא להם למות, נו, אז?
הילדים יתגלגלו הלאה, ישתחררו, תוך שנה, שנתיים הם יישארו עם
הכאב ולי יהיו ילדים חדשים, טהורים, לפחות עד שגם הם יבינו,
אבל זה לוקח הרבה זמן בדרך כלל, אין להם מלחמה שתאיץ את
התהליך.
אם כך, זה סגור. ברמתי אני אמשיך הלאה, לא אנסה לתקן, לא ארים
יד ואתפוס אחריות. בוודאי שלא אדבר עם הילדים הרכים שנהיו לי,
לתת להם לפרוק קצת, לנסות להבין, מה אני? פסיכולוג? גם כזה לא
אביא להם, שיפסיקו לבכות כבר. אפילו לא אחשוב מה עושים יותר
טוב, לפעם הבאה, צר לי, צער אמיתי וכנה, אבל בפעם הבאה, נשוב
על אותן טעויות, לא אנסה להילחם על זכותנו לעשות מה שאנחנו
יודעים. יכול מאוד להיות שזה יקרה שוב, כמו שקרה פעם שעברה, אז
יקרה, לא זורקים קריירה צבאית על שטויות כמו עמידה על שלך.
אבל באמת, איך שיהיה לא נעים אם הם יגלו...
רק שלא יגלו. רק שלא יגלו. רק שלא יגלו. רק שלא יגלו. רק שלא
יגלו.
רק שההורים של שימי לא יגלו שהוא נהרג שם סתם, רק שהם לא יגלו
שהוא נהרג שם כשאפשר היה אחרת.
אם הם יגלו? או אז, אז כבר יהיה לא נעים. אני חושב על הרגע
הזה, בו הם מגלים, מתחילים לבוא בטענות ולשאול שאלות והרגע הזה
כל כך חי, שעדיף היה לי למות.


אני רק רוצה להגיד תודה, באמת תודה. כולם כל כך עצובים יפה,
מנציחים אותי בכל כך הרבה אופנים: יש לי ריצת ניווט, ספרייה
ביישוב וחדר מוזיקה ביחידה, רק על שמי, באמת מחמיא לי מאוד. לו
הייתי יכול הייתי מגיע, רץ, קורא ומנגן, על שמי כמובן, רק
שתדעו איך שאני אסיר תודה. כולם גם אמרו דברים כל כך יפים,
בהלוויה, או סתם בינם לבין עצמם, אפילו לא ידעתי שאני כזה, או
לפחות שהייתי כזה, חבל שלא אמרו לי את זה בפנים. שלא אתחיל
לדבר על הקרב ההוא בואדי, באמת, השקיעו כל כך, רצו מהר, ירו
בלי סוף, הרגו המון, כל הכבוד, הלוואי שהייתי יכול להיות שם עם
כולם ולהילחם בקרב שכזה. כל הבנות שבאות לבכות לי על הקבר,
אהובות מהעבר, מעריצות סודיות וסודיות פחות, לא להאמין עם כמה
בחורות הייתי יכול לשכב, לו הייתי יכול להתייחד עם כל בחורה
שבאה לבדה לקבר להתייחד עם זכרי. אני מסתכל על הצוות שלי, אני
רואה איך הם זנחו את הדרך הישנה שלנו, של לא לעשות בעיות, של
לבצע, של אמונה בצדקת הדרך, אני רואה איך הם נהיו בעייתיים ואם
לומר את האמת, מה זה בא לי להיות שם, לעשות בלאגן, לטחון
צעירים, לעשות שכונה מהצבא, צחוקים, איזה כיף זה נראה. עוד דבר
שממש הייתי רוצה, זה להרגיע קצת את יוני, איך שהוא נהייה מסכן,
המסכן, מה הוא אשם שעף טיל? איך שהוא אוכל את עצמו, כואב הלב,
הייתי מת, שזה די מצחיק שאדם במצבי אומר את זה, לבוא אליו
ולעודד, להרים את רוחו שכל כך נפלה. יש לי גם גילוי קטן,
שמסגיר את זה שאני עדיין אדם קצת ילדותי, גם אם אני מלאך כבר,
אבל ממש הייתי רוצה לתפוס את זה ששיגר עליי, הייתי שוחט אותו,
הייתי מבצע בו כל מה שלמדנו מולדימיר-קרב-מגע, הייתי אכזרי
ממש, אם הייתי יכול.
ושלא תבינו לא נכון, די נחמד פה, ת"ש גבוה, אקלים נוח, אוכל
טוב, שלו תמיד, בחורות ברמה גבוהה. הכל כאן כל כך קל וטוב. אין
כאבים ואין אכזבות, רק האכזבה והכאב על זה שאתה כבר לא חי,
שבמבט מלמעלה, אני מבין שזה קצת פספוס. אני מבין שיש הרבה
דברים, ממש המון, שהייתי רוצה עוד לעשות ולחוות, שמאוד חבל לי
שאני מת, נער מת כל כך שעדיף היה לו לחיות.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
לאיפה שולחים את
הלחם?




זה שנקלע לדף
הוספת הסלוגנים,
שרץ לקנות לחם
בגזלן-עשרים-וארבע-שעות
כי לא היה לו
בבית, ושבסוף לא
אישרו לו את
הסלוגן בטענה
שהיה ארוך מדי,
שלא היה לו
מאפיין ובכלל
כתב סלוגן ממש
מחורבן.


תרומה לבמה




בבמה מאז 2/1/08 23:58
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ברק דב קאופמן

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה