"אין לי כוח אין לי עוד."
שוכבת במיטה מדמיינת שבשמיכה שעוטפת אותי, עוד נשאר בה ריח אז
אני אוספת אותה אלי אני שואפת אותה ישר לריאות, מסניפה אותה
כמו סם, אבל בעדינות אני לא רוצה לגמור לה את הריח, לפעמים אני
עושה לעצמי את המבחן הזה ,לראות אם אני עוד זוכרת את הריח,
הריח שלו

אני יכולה לראות אותי, כן אני עוד זוכרת. אני יכולה לראות אותי
יושבת על הגג ,על הכיסא , סידרתי לי שם פינה קטנה, באמת יש שם
אחלה נוף, אבל מזה חשוב זה לא כאילו מי שבא לשם באמת אכפת לו.
יושבת רק, יש שם שקט אני הייתי צריכה שקט בימים האלה, עכשיו
הדבר שהכי שחסר לי זה קצת רעש, זה קצת מישהו שלא יזהר לידי
כאילו אני עשויה מחרסינה.

אז אני שוכבת במיטה, רק אני שם, כבר הרבה זמן שרק אני שם.
אפילו אמא מפחדת להיכנס, אני זוכרת שישבתי על הגג באותו היום
ובאו אנשים עם מדים כחולים והדבר היחיד שהיה להם להגיד אחרי זה
: "אני מאוד מצטער על האובדן שלך, רוצה מסטיק?" בניסיון הפתטי
הזה, לנחם.אז לקחתי מסטיק מי אני שאמנע?

אני שוכבת במיטה וכבר אפילו לה נמאס ממני, אני שומעת אותו
מזפזפ בערוצים אין מה לראות והוא בכל מקרה לא יתקרב למיטה לא
עוד, אולי בעוד כמה שעות כשהוא חושב שאני ישנה.
אבל האמת היא שאני אף פעם לא ישנה מאז.
יש לי כמה קישוטים, יש לי כמה פרחים, על הגוף, הם בצבעים
החביבים עלי, הם כחולים. הם סגולים.

אני יכולה לראות אותי עומדת ליד גדות הנהר, אוי כמה התגעגעתי
לצליל המים שגולשים במורד הנהר, לכיוון המפל, מדשדשים דרכם
באיטיות מבלי מפריע, או כמה הייתי רוצה להיסחף מכאן עם הזרם
להישטף , נקיה, הרחק מכאן.
אבל זה לא חשוב עמדתי שם בוהה בערימת הבגדים שלי נשרפת, אני
זוכרת שראיתי שם גם טיפת כחול, בלהבה. אני זוכרת שחשבתי שזה
מזל שהסוודר הארוך הזה אטום והידקתי בו את האחיזה.
אני זוכרת שישבתי שם, בגדות הנהר, חופשייה.
אז החלטתי שהיום, היום אני הולכת.
אז קמתי מהמיטה לקחתי את כל הכוח שאין לי, שאין בי. ומזה זמן
רב לבשתי משהו חוץ מהפיג'מה המרופטת הזו, לרגע אני מפחדת ואז
אני חושבת ואז שוללת את המחשבה 'למה שיהיה לו אכפת, הוא... די!
לא יהיה לו אכפת' אני מקווה.
אז בכל מקרה ליתר ביטחון אני יוצאת, מתגנבת ליציאה האחורית,
אחרי שאני רואה כמה קל זה היה אני חושבת על כמה שהיתי טיפשה...
להישאר שם.
אני הולכת, לגדות הנהר ליד העצים הגבוהים יש שם אחלה נוף.
אני מגיעה ובמקום לרדת לכיוון הנהר אני עולה ,לצוקים , אני
רוצה לראות את הכל, כל-כך יפה פה.
אני חושבת שבתת מודע שלי ידעתי למה עליתי למעלה.
אז אני רואה, לא מפספסת אף מילימטר באופק. מסניפה את האוויר
ואני חושבת שאפילו הרגשתי הריח שלו.ואחרי המחשבה הזו אני מגיעה
למסקנה שזה הכי מאושרת שהייתי מזה זמן רב.
אז אני צוללת לגדות הנהר מהצוקים, עוד מעט אני אשטף למפל,
בדיוק כמו שרציתי.
חופשייה.