אמת.
העטיפה שלה יפה והיא קוסמת, מושכת אליה עוברי אורח כל עוד היא
חבויה, אבל מרגע שהסרט נפרם והתכולה פורצת החוצה רבים ינוסו
מפניה כל עוד נפשם בה, שמא תדבק בהם, תחדור לתוכם ותיגע באמת
שלהם.
אני בדרך כלל לא כופה אותה. אני מציעה אותה לכל המעוניין ואם
אין בנמצא אדם שכזה, אני מבינה כי עליי להחזירה לעטיפתה.
אני יכולה לעזור לך לגלות את האמת שלך,
בלי שתרגיש,
הדרך לא תכאב,
גם אם גילוי התוכן יהיה כבד מנשוא.
פתאום תמצא את עצמך מושמע באוזניך במו פיך או על ידיי, מופתע
מהאופן שבו התגלגלו הדברים.

אז איך מכילים אותי?

אני תערובת רגשות ופרצופים, של אמת משונה וכואבת, המוגשת
מטונפת על צלחות מסרוויס יקר, בלא הבחנה בין סעודות פאר שבהן
ראוי לשמור על חזות מסוימת, לבין ארוחות ליליות חטופות שמנסות
לבטל קיומן בחסות העלטה. בלא כל מרעום אני מתפרצת כמו הר געש
שממאן להירגע לפני שיחריב את כל מה שבסביבותיו, ואם אפשר גם
רחוק יותר. הגם שתקופות השקט והרוגע מבטיחות למדי, הן משתנות
בהינד עפעף עם כל עננה קטנה. כמו יום שמש בהיר הנהפך למבול,
שנעלם חסר פשר כשם שהוא הופיע, וכל מי שזה הפתיעו בלא מטריה או
מעיל ניצב מול שתי ברירות בלבד: לברוח או לחכות עד יעבור
הזעם.

אבל על מה הזעם?

נגענו באמת.
לא התכוונו לגעת בה, לא תכננו זאת מראש, פשוט נתקלנו זה בזו
ועשינו זאת.
רק רצינו לסכם קורס קצינים, למצוא את עצמנו בים של האנשים,
להיאחז בתחושת שייכות באמצעות איזו שיחת חולין.
ומכאן נסחפנו, בטעות לחלוטין, לדיבור פשוט וכן על מה שחשוב
לשנינו. מה שהכי כואב נאמר במילים נהירות, נטולות כל פאתוס,
ויחד עם זאת - נוקבות דווקא בשל פשטותן.
בתוך ההמון שגמע בשקיקה כל חלקיק מרגעי הסוף של הווי ה"ביחד",
בזמן שבו ההמולה הקשתה לשמוע את המחשבות, והשבריריות של הפרט
לא עניינה אף אחד - כי מחר זה נגמר - הרגשתי שהורדתי את כל
המחסומים וישבתי שם בין כולם חשופה לחלוטין, ולא פחות מזה
בטוחה ומוגנת, נותנת לך לגעת בי ולעזור לי. הרגשתי כמי שגאה
להציג את כפות ידיה ברבים, שכן יש בהן ראיה לחפותי.

השיחה הזו שזרמה לאפיק כל כך מרומם רוח, הייתה התיקון של
החודשים בקוביה האפורה הזו.
רק חוויה אנושית אמיתית יכולה לתקן מסגרת כל כך רובוטית, ואתה
הצלחת להעניק לחודשיים של קהות חושים משמעות.
אני אמרתי את מה שרציתי לומר מבלי להיכנס לסרט, ואתה ענית לי
את מה שלא רציתי לשמוע מבלי להכניס אותי אליו. תודה לך על זה.

מזמן לא היה כל כך נעים ונטול דאגות להיות אני.

מוקדש לאיתמר חוזה.
אני אסירת תודה.