היא מזדחלת אל חדרי דרך חריץ קטן.
היא מטפסת בין ספרי ומחכה לקריאתם.
היא מרפרפת בידי בחדר אפוף עשן.
היא תישאר בין מכחולי עד לשימושם.

היא מתחבאת בחיינו בעקשנות מדוקדקת.
היא מחכה לסימנים של כאב וייאוש.
היא תזכיר לנו שוב ושוב, ותיוותר שותקת.
היא שם מנאמנות, הם שם בשביל ריגוש.

"אני אוהבת אותך, בדידות" לחשתי לה, "ואוהב אותך לעד".
"לא לעד", ענתה לי.
"גורלך לעזוב אותי שוב ושוב", דמעה זלגה מעיני ברעד.
ובשתיקתה אמרה לי: "אך אחכה בשקיקה, ושוב תהיי שלי".