ורד הייתה האהבה הראשונה שלי. הייתי בן 9 והיא קצת יותר מ-8.
הילדה הכי יפה שראיתם אי פעם. היה לה חיוך שעשה לי הרגשה של
קפיצת ראש לבריכה העירונית, זאת עם המים הקפואים שעצרו את
נשימתי כל פעם שקפצתי.

היא הייתה עדינה והכי חשוב היא אהבה אותי בדיוק באותה עוצמה
חזרה.


גילינו את זה ביום שבת בבוקר. ההורים של הבניין שלנו נפגשו
לעוד פגישת דיירים על הדשא בחצר. בדרך כלל אהבנו לשבת סביבם,
להקשיב ולהבין איזה הורה יותר חשוב, למי מקשיבים יותר ואיזה
אימא יותר נודניקית. חלקם ישבו על שמיכה שהורידו מהבית
והמבוגרים יותר ישבו על כיסאות מתקפלים מעץ. תמיד התרכזו מתחת
לעץ שלנו, הפיקוס הענק שבין ענפיו בנינו את המחבוא התלוי
שלנו.


אהבתי להביט באימא של ורד יושבת על השמיכה שבעלה פרש עבורה.
היא הייתה עדינה וקטנה והעיניים שלה חייכו. היא תמיד לבשה
שמלות פרחוניות שהסתובבו סביבה כמו הקרוסלה בגן של אהובה.
סיכלה רגליה הצדה, מחליקה את קצה השמלה ביד אחת לכסות על ברכיה
החדות ונשענת על היד השנייה. היא לא דיברה הרבה, אבל החיוך שלה
פרם הרבה מחלוקות על הדשא.


ישבתי בדרך כלל בסמוך אליה ולכן גם בקרבה מהממת לורד. בימי שבת
ורד לבשה שמלות שהיו העתק של השמלות של אימא שלה, היו לה
עיניים חומות וחמות שהביטו בי מלמטה וגרמו לי להרגיש כמו אחרי
ריצת 60 מטר. השער הכהה שלה כמו כיסה את פניה העדינות וריח
השמפו שלה גרם לי להתקרב אליה כדי להרגיש אותו סביבי. בימים
האלה אהבתי אותה הכי הרבה.


באותו בוקר הוויכוח היה מעט יותר ערני מהרגיל. אבא של רון הביט
אלינו, ביקש מהמבוגרים רגע הפסקה ופנה אלינו, מבקש שנלך למקום
אחר. לכו לשחק, אנחנו צריכים לדבר עוד הרבה זמן כאן, זה ממש
ישעמם אתכם, אמר. נחומי הביט בו בחזרה, העיף מבט באבא שלו
שהניד לעברו בהסכמה ואז קם ואמר, קדימה חבר'ה, כדורגל במגרש
ליד המקלט. כולם קמו, מתנערים, מהדשא, ופנו בעקבות נחומי,
בתנועות שבת בבוקר, רדומות, משתרכות.


נשארתי לשבת. הקרבה לורד הייתה כל כך נעימה שלא רציתי להפסיק
אותה. היא הביטה אליי וחייכה. אימא שלה הניחה עליה יד, אולי
תזמיני כמה חברים הביתה, תשמיעי להם את הקסטה החדשה שהקלטת.
היא הייתה במבוכה, אני לא יודעת, אימא אמרה.

אימא של ורד הביטה אליי, חייכה ואמרה, איציק, אתה אחראי שכולם
יתנהגו יפה אצלי בבית, בסדר?

בטח, אימא של ורד, אמרתי, מרחף.

התרוממתי והבטתי בורד שישבה נבוכה, אזרתי אומץ והושטתי לה יד.
היא לקחה את ידי והתרוממה, כולה סמוקה ממאמץ, החליקה את השמלה
שלה וקראה לחברותיה לבוא אחריה.

לאן אתה הולך, שאל אותי רון.

רון גר מעל ורד וידעתי שהוא מחבב אותה.

אימא של ורד ביקשה שאהיה אחראי על מה שקורה בבית שלה, תירצתי
את הכיוון שאליו פניתי ללכת.

רון הביט שנייה לכיוון הבנים שהתרחקו לכיוון מגרש הכדורגל ואז
הסתובב אל אימא של ורד ואמר לה, אימא של ורד, אני אלך עם איציק
לעזור לו להשגיח על כולם, בסדר?

בטח, ענתה לו.

איציק, תרחיק אותם מהמעקה של המרפסת, אמר לי אבא שלה, רק הבוקר
צבעתי אותו והצבע ממש טרי.

הנהנתי ולא ידעתי אם להרגיש הקלה שאני לא הבן היחידי או
להתעצבן על רון שכל הזמן נדחף ביני לבין ורד.


השבת הייתה הכי צלולה מכל השבתות אי פעם, האוויר היה כאילו ריק
והרגיש כאילו שאנחנו בתוך כוס מים קרים וצלולים. הלכתי אחרי
ורד ואחרי ריח השמפו שלה, רוצה לחבק אותה חזק ולשכוח מכל מה
שקורה מסביב.

הם גרו בקומה הראשונה, חמש מדרגות מהדשא. הבנות רצו במדרגות
מצחקקות, מפטפטות, מתרגשות ממשהו שלא ממש הבנתי.


נכנסתי אחריהן, והרגשתי מאוד אחראי וחשוב. הן ישבו על הספה
בסלון, ארבע בנות, כולן בשמלות שבת חוץ מאחותי שתמיד לבשה
מכנסיים, מתנגדת לכל ניסיון להוציא את הבת שלה לעולם.


הדירה הייתה מוארת בשמש שחדרה פנימה ומילאה כל פינה בניצוצות
זהובים של קיץ. התריסים שיחקו בקרני האור והטילו קרניים של צל
משלהם.


הבנות הביטו אליי ואל רון ונראו מאוד מתרגשות. שמתי לב איך רון
זוקף כתפיים, מעלה חיוך ומיד פונה לכיוון הספה. תעשו מקום,
ציווה. אחותי התרוממה מיד, הבעת זלזול על פניה והתיישבה על
השטיח. חם שם, אמרה.


ורד עמדה ליד הטייפרקורדר הגדול שהוריה קנו רק לפני כמה שבועות
והיה חידוש נחמד בשכונה.

אלה שירים שהקלטתי בעצמי מהרדיו, אמרה לכיוון הספה.

יאללה, נשמע, אמר רון שהרגיש מאוד בנוח בין הבנות.


היא הייתה שונה, כמו ליידי עדינה וביישנית, לא צחקקה בטיפשות
כמו האחרות. הייתי מהופנט, מביט באצבעותיה מתפעלות את המכשיר
המהודר, מכניסה את הקסטה לתוכו, לוחצת על הכפתורים, מנערת את
שערה לאחור שלא יפריע לעיניה להביט בריכוז לקסמים שאצבעותיה
עשו.

לא הרגשתי שהיא סיימה והמוזיקה התחילה. פתאום היא עמדה לידי.

איציק? תוכל לעזור לי להגיש שתייה? שאלה אותי.

בטח, אמרתי, ופנינו למטבח.

יש אורנג'אדה במקרר, אמרה לי, אני אביא פתי בר מהארון למעלה.

פתחתי את המקרר והוצאתי בקבוק אורנג'אדה מהדלת. כשהסתובבתי היא
עמדה על כיסא, פותחת את הארון ומוציאה קופסת פח גדולה.

ראיתי שהקופסה כבדה לה.

רגע, אמרתי, אעזור לך.

היססתי אבל עליתי על הכיסא יחד אתה. היינו ממש צמודים והרגשתי
איך הלב שלי מאיים לקפוץ לו מהגרון שלי.

הורדנו ביחד בזהירות את הקופסה.


מה אתם עושים? שמעתי את רון מאחורינו.

קפצתי מבוהל וכמעט הפכתי את שנינו עם הכיסא.

מורידים את הפתי בר, ענתה לו ורד, סמוקה גם היא.

הוא הביט בנו ונראה כועס.

קח את האורנג'אדה, אמרתי לו, אני אביא כוסות.

קח אתה את האורנג'אדה, אמר לי, אני אביא כוסות.

שיהיה, אמרתי. לקחתי את הבקבוק והשארתי אותם במטבח, מרגיש
צביטה של קנאה.


ישבתי על הכורסה, מול הספה, וחיכיתי להם.

רון הגיע קודם, הולך לאט כדי לא להפיל את הכוסות מהמגש שנשא,
ורד מאחוריו עם צלחת ביסקוויטים גדולה. עוד לפני שהניחה אותה
על השולחן כבר קפצו כולן, חוטפות מהצלחת.

מי רוצה אורנג'אדה? שאל רון בקול, מרגיש טוב עם המנהיגות שנפלה
בחיקו.


ורד התיישבה על הכורסה שלידי. ידיות הכורסה נגעו אחת בשנייה
והרגשתי כאילו אני נוגע בה, כל כך רציתי להחזיק בידה, זה ממש
כאב בגוף.

היא הביטה אליי ושפתיה נעו. חייכתי אליה ואז הבנתי שהיא מדברת
אליי.

מה? שאלתי כמו טמבל, מה אמרת?

אמרתי שתיכף יהיה השיר שאני הכי אוהבת.

איזה? שאלתי אותה, מתעלם מהרעש של הבנות מסביב.

תיכף תשמע, אמרה לי וחייכה, עיניה מעבירות לי גלים של חום.


כשהתחיל קיץ אנדיאני של ג'ו דסאן ידעתי שאני אוהב אותה. היה
ברור שהשיר שהיא תאהב יהיה בצרפתית וייכנס לגוף ישר מהבטן, לא
מהאוזניים.


הבטנו אחד בשנייה והרגשתי שהשיר מכסה אותנו ואף אחד לא רואה,
אנחנו לבד בעולם.

הייתי חייב לקחת את היד שלה בשתי ידיי. הרגשתי אותה מתכופפת
אליי, מניחה את ראשה על כתפי, ידה בידי, הרגשתי כמו בתוך קסם.
ניצוצות השמש עפו מכל פינות החדר והקיפו אותנו, מתערבלות עם
קול הבס של ג'ו, מרחפות אותנו באוויר החדר.


וואו, שמעתי צעקה, מה קורה כאן? ככה אתה משגיח על מה שקורה?


רון עמד מעלינו, קולו מבריח את הקסם מסביב.

ורד קפצה, מסמיקה, המומה.

הרגשתי שאני צריך להגן עליה, לשמור עליה.

הבנות התבוננו בנו בתמיהה מהולה בציפייה.

רון נראה כועס, מקנא.

רון, שב בשקט, אמרתי לו, הכול בסדר.

מה בסדר? שאל, מה, אתה אוהב אותה?

כן, עניתי, אני אוהב אותה.


השקט איים להכריע אותי, הייתי המום ממה שאמרתי.

מירה החלה ראשונה לצחקק במבוכה. שמתי לב שאני עדיין מחזיק את
ידה בידי. היא לא עשתה ניסיונות להחזיר אותה אליה.

רון היה המום ואז חייך.

איציק אוהב את ורד, צחק, חכה שאספר לכולם.

השתגעת? קמתי ממקומי, מרגיש איך שיירי הקסם מתחלפים בענן של
בושה.


רון קלט מייד את מצבי. הוא רץ אל החלון והחל צועק אל חבורת
ההורים בחוץ, איציק אוהב את ורד, איציק אוהב את ורד.

רציתי להיעלם, הבטתי אל ורד, דמעות היו בעיניה, היא לקחה ממני
את ידה, הצמידה אותן זו לזו מתחת לסנטרה והביטה בי.

רון חזר לחדר. אבא שלך מגיע, אמר לורד, כולו מרוצה.


הבנתי שאני חייב להיעלם אבל איך?

אבא של ורד יופיע כל שנייה בדלת, מקדימה נמצאים כל ההורים, על
הדשא.


פניתי לכיוון המרפסת. אנחנו רק בקומה ראשונה, נזכרתי. אקפוץ
מעל המעקה ואברח רחוק, החלטתי.

רצתי לכיוון המרפסת, הנחתי שתי ידיים והעברתי רגל מעבר למעקה.
רק כשהתיישבתי על המעקה הבנתי שעשיתי טעות.


הידיים שלי נדבקו לברזל וכשהרמתי אחת מהן במאמץ ראיתי את הצבע
השחור שדבוק אליהן. הבטתי למטה, כולי הייתי מרוח בצבע השחור
והטרי שאבא של ורד צבע בו הבוקר את המעקה.


איציק, שמעתי את אבא שלה מגיע מאחוריי. אל תזוז מהמקום, חכה
רגע. הוא עזר לי לרדת מהמעקה בזהירות. עמדתי במרפסת, מוכתם
בצבע, ובבושה.


אימא של ורד הגיעה עם בקבוק של נפט וסמרטוט גדול. בוא, אנקה
אותך, אמרה לי, את הבגדים לא נראה לי שנוכל להציל.


היא ניקתה אותי. כל תנועה שלה מורידה שכבה של צבע ומשחררת את
הגוש בגרון. כשהיא חייכה אליי, הרגשתי את הבושה נעלמת לגמרי.


נראה לי שאת השבת הזאת תזכור עוד הרבה זמן, אמרה לי מחויכת.


לפני שהלכתי הביתה, הבית כבר התרוקן מהתרגשות. רק ורד ואמה
נשארו אתי כשהתייבשתי, כולי מריח מצבע ומנפט.

טוב, אלך הביתה להתרחץ, אמרתי ועשיתי דרכי לכיוון הדלת, מקווה
שאין אף אחד בחצר.


איציק, שמעתי את אימא שלה אומרת לי, תבוא שוב, אני בטוחה שורד
תשמח להקשיב למוזיקה אתך.

הבטתי אחורה בשתיהן, הנהנתי בתודה וידעתי שאחזור, מהר מאוד
אחזור.