אני עולה על קו 42 בדרך הביתה, מכווץ את האף ומשלם לנהג
בעצבים.
הנהג הסתכל במבט של "מה אתה עצבני?" אבל אם הייתי אומר לו "האף
שלי מגרד!" הוא סתם היה חושב שאני משוגע, ועדיף מעוצבן
ממשוגע.
אני לא באמת אוהב את תל אביב. בטח לא את רחוב "ויטל". במיוחד
אני שונא את הפוצים למיניהם שאומרים שתל אביב יפה בכיעורה.
בעצם, אני הכי שונא את אלה שלא שמים לב שהיא מכוערת. ושאומרים
לי שאני "שמאלן" או "אומו", ושזה הדבר האחרון שחשוב להם
בחיים.
מצד שני, לונדון לא קסמה לי יותר, בהתחלה כן, כלומר, כן הרגשתי
מיוחד ובלתי תלוי בכלום, וחסר זהות,
שזה כבר הפך את הקערה על פיה.
שכבר אתה הולך בריג'נט סטריט, חולף על פני חנות ה-H&M ההומה,
ונתקף חרדה כנענית מלאת בוז עצמי.
מתחמק מנקירות ה"למה?" שמחקו זה מכבר את אונתך השמאלית.
וחוזר לתל אביב, ל"ויטל", כי אין לך כסף ליותר, ואין לך כח
לפחות.
ושומע את האלבום החדש של רדיוהד, שהוא Web 2.0 סטייל, וחושב
לעצמך שזה סתם OK Computer על סמים, ושהם ממש הגזימו.
ואני דווקא מאלה שאוהבים את רדיוהד, וכשנוער מדינתנו מגיב
בטמטומו ש"זה נשמע כמו קולדפליי, מעתיקנים!" אני תמיד אוהב
להסביר ולהגן.
חברים שלי לא אוהבים את רדיוהד, אבל זה לא חוכמה, כי הם לא
אוהבים שום דבר.

שניה, אני הולך להביא טישו.

איפה היינו? אה כן. הם לא אוהבים שום דבר חוץ מאת עצמם, אבל הם
בעצם בזים לעצמם, כי הם פחדנים, אז הם בזים לאחרים.
אבא שלי, שהוא יועץ לענייני פלילים, אמר פעם אמר ש"מי שלא עושה
דברים בשביל עצמו, לא יעשה אותם בשביל אחרים", ועתה זה נכון
מתמיד.
על האומנות שלי הם יגידו שזה קצת בנאלי, בנימה מתנצלת, וימשיכו
לקרוא שירה פוסט-מודרניסטית חסרת תוכן, כי תוכן זה חרא.
אבל אין לי בעיה עם זה, ואם אני אתלונן על זה גם חברים לא יהיו
לי, וכל אחד צריך חברים מלבד 11 האלף שיש לו במייספייס.

והאלרגיה, האלרגיה הארורה הזו.