[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







שמעון עובד
/
כבד ושמור

אני הראשון להודות. הייתי במצב מגוחך. גיחוך בעוצמות! בן
שבע-עשרה כמעט בבית ילדותי, לבדי זולת אבי שהיה בחדר סמוך.
עטור הייתי בקשירות תפילין תקניים אוחז בסידור תפילה. עד כאן
הכול סביר ליהודי מאמין מצוי. אלא ש... תפילתי הכילה ספירת
מספרים. מקצה של ספירה מאחד עד למאה, מנוגנים במשיכות
מסולסלות, ספירה שהתמשכה מבחינתי זמן הסביר ל'הצגת' תפילת בוקר
מקוצרת של שמע-ישראל ועמידת השמונה עשרה. ולמה הצגה, שאלת? בזה
הרגע דפקת על דלת, שנפתחת אל סיפור המקרה...
פעם שמעתי סיפור מעשיית צדיקים על יהודי מאמין שהנו אנ-אלפבית.
לא קורא. וכמו שאינו יודע לקרוא עשה את תפילתו נאמנה עד כדי
לרגש. נהג הוא לקרוא את האלף בית ברציפות כלשהי מא' ועד ת'
מספר רב של פעמים לאורך תפילת הציבור ולבסוף אלתר תפילה קצרה
לפני הכבוד, כי יאות הקדוש ברוך-הוא לעשות את הצירופים הקדושים
לתפילות הרצויות לפני כיסא הכבוד. "יהי רצון מלפניך אדוני
ואלוהי אבותי, שיהיו אותיותיי מצטרפות ונשזרות למילות תפילה
קדושה לעשות את מלאכת עבודתי קודש לפניך". 'תפילה' לא הייתה
שגורה בתקופות שבהן היה בית המקדש קיים שהרי הקורבנות ועצם
הקרבתם היו ה"תפילה". כך למשל היה קורבן לכל חלק של היום -
קורבן שחרית קורבן מנחה וערבית ועוד, הכול לפי הנחיות מפורטות
להפליא. אדוננו במרומים הכתיב במפורט את נוהלי עבודת האדם
אליו. ומעניין, לא בגלל שהיה זקוק להן כתזונת גוף או נפש, אלא
כנוהלי כבילה של רוח האדם בלתם לא יהיה העם הזה קדוש לחיות
ולהבין את מהותו בחיים. משנחרב בית המקדש למהדורותיו השתיים,
לא ניתן עוד להקריב קורבנות והותקנו התפילות, נאמנות לסדר
הקורבנות כממרת הנביא "ונשלמה פרים, שפתינו". יהיו תפילות
שפתינו במקום קורבנות. פרים למשל.
אבי היה אדוק לדתו. קיומו של האלוהים ועבודת ה' היו טבועים
בנימיו ובהרכב דמו. הכול היה בעיניו אקסיומה שאין להסביר בה
מאום. מנקודת-מוצא שכזו היה חינוכו התורני לכשל ומכאן עצם
הולדת ה'נפל'. אבי נכשל בחינוך התורני של בניו. הוליד שבעה
בנים ושלוש בנות. כולם היו כנועים אליו מיראת הכבוד אשר גרמה
להם לכבד את דתו. אף אחד מבניו, גם לא אחד לרפואה, לא הלך
בדרכו - דרך עבודת ה' נאמנה, אך מאידך ראה את כולם סביבו מכבדי
תורה ותפילה.
כבן להורים צדיקים ואדוקים בדתם למדתי בבית ספר דתי ביסודי
ובתיכון. ככל שאוכל להרחיק לזכור לא הייתי דתי ממש מעודי. תמיד
ידעתי להעריך כי אין אחרת. אלוהים בשמים חי וקיים הוא אשר ברא
את העולם ומשה הוא שליחו ואין בלתו. הערכתי שאכן נתון היהודי
לצורך של עבודת בוראו. הידיעה הזו הייתה ונותרה פאסיבית. מאזן
הנוחות הכריע את מהלכי חיי לאורך כל בגרותי עד היום. חשתי
כאילו אני נושא תפילה לה' יתברך. של: 'אני מודה ומעריך את
עשייתך למעני ומוקיר תודה נאמנה על הכול. ואולם לא אוכל, בהיות
ישותי הפנימית והכנה בוגדת בי מלרצות, לעשות את סדר היום
הטרחני והטורדני ולעשות בו סדרים של תפילות ושדרוגי תפילות
המוסיפות בין לבין למהדרין ממשיך גלאט ולא מסיים באין סוף'.
החלטתי כי אין מצבי ביניים בעבודת ה' - או שהוא שוהה וזורם בכל
נימיך ואתה 'על-המגרש' או שתתכבד תחת כבוד ו'שב על-הטריבונה'.
ובכן, בעניין זה הייתי 'יושב טריבונה'. מאמין בה' אך מכבד
מרחוק, לא נכנע למצוות למעט כיפור, שאותו ייחדתי בדבקות לצום
אמיתי. תמיד אמרתי כי שבת השבתון הזה ראוי לכבוד אמיתי לכל
יהודי באשר הוא. אם לא מטעמי דת אזי מתוך הצדעה לכור מחצבתך -
היהדות הגאה.
כך התנהלתי בענייני דת עם אבי זצ"ל. התלוויתי אליו לתפילה בבית
הכנסת ככל שהשיגני שאז גם לא יכולתי להתחמק. מעולם לא שמחתי
להתפלל ותמיד היה זה מתוך שלא לסרב. בילדותי היה זה מטעמי יראת
פחד שהרי עונשים דאז היו חתומים בגופי. נאמן למצוות "חוסך שבטו
- שונא בנו" היה אבא מפליא בנו הילדים את מכותיו. אולי אם היה
אבי מקיים שיעורי תובנה להתייחדות והקרבת מושגי האלוהות אל
הנפש פנימה, היו נחסכים שבטיו מבנו. אך ענייני יסודות האמונה
היו כאמור אקסיומה שאין ללמדם. את הקב"ה צריך לעבוד ומי שלא
עשה כן נענש עד כאב. בבגרותי הפכה יראת הפחד ליראת כבוד. לא
נולד שמץ של דבקות-ה' כתוצאה מדרך החינוך של אבא. אך יראת
הכבוד ידעה עוצמות משלה וככל שנגעה לשילוב בין כבוד אמיתי
במושגי "כבד את" מחד, ולא להתפלל מאידך, בא סיפורי להפליא את
עוצמתו.
שנת 1970, אמצע השנה האחת-עשרה ללימודיי, השלישית ללימודי
התיכון בבית הספר הדתי 'בר-אילן' במגמה ההומאנית-תורנית. שנה
של לחצים שהרי הבגרויות בדרך ותכניות הלימודים נצמדו לבחינות
ממשלתיות שיבואו לסגור את המקצועות. היה ברור ונחרץ במושגי יום
הדין. התעודה הלזו 'תעודת הבגרות' תהיה מראת פניך לעתיד לבוא
בכל אשר תפנה לבנות עתיד אקדמי מכובד. יהיה משני יחסית אם
ציוניה גבוהים אם לאו. שאלת היש אם אין - היא החשובה מעל
לכול... שנינו שנן היטב עד דוק כי היה ונכשל ולו בציון אחד
תהיה התעודה פגומה וחבל. זה הזמן ללימודים להתרכז בהם, או
כדימוי שהיה חביב על המורה זו תחנת הזמן ולרכבת הזו אנו מחכים
לבל נתפתה לאחרות שיובילונו מחוץ לפסים. את הרכבות האחרות,
החשובות כשלעצמן, לא נאחר. הן יבואו בזמנן. כל אחת לזמנה.
שליש אחרון והכיתה גועשת תכונה רבה לדחוס חומר ועבודות להכלת
ידע רב והנה לי שבת קודש.  אחרי צהריים של שבת קודש, כשמאחורי
תפילת שבת עם אבי בכסא הסמוך אליו, ארוחת שבת חגיגית עם קידוש
היום על נגינות שבת המפנות אותנו דשנים למנוחת צהריים. רענן
שטוף פנים מצאתי עצמי עושה דרכי חרש אל אופניי בואכה הלוך
ונסוע אל חברי שבפריפריה זלמן מולדובני. איש שאתו למדתי. הגם
שאמו הייתה נטרחת על זמננו ובכאילו אגב הייתה נוגסת זמן
לימודים יקר בקשקשנות זרה, היה זמן הנטו עמו לזמן יקר וחשוב.
יצאתי אל רחוב שומם כמעט. במושגי תפילות... משהו כמו בין מנחה
לערבית. עדיין שבת אלוהים ישמור. והנה נתפסתי בקלקלתי. המורה
זבולון בוארון, מורה מכוער ואנטיפטי בעל ליקוי דיבור מסוים
שעשה אותו ללעג ולעז של חקיינים, השטינקר המחוק הזה קלט אותי
ממוקדות. מבטו היה כמקרין מילים "תפסתי אותך ואתה עוד תראה..."
ואני כבר לא יכול לחזור בי. גם אין מקום להתנצל. לתומי חשבתי
שאולי כנאמן למוצאו כמשפחתי שלי וכחבר מוכר במשפחה יבוא הוא
להסתודד על כך עם אבי שוודאי לא יכשילני בבית הספר. אבל לא,
האיש הזה היה רע עד כדי בכי-רע, הוא היה נחרץ לגמירות דעתו
להרוס עליי את עולמי בנקודת הזמן הקריטית ביותר להתפתחותי
הלימודית. הוא הלך אל מנהל בית הספר השטינקר. לימים צפיתי
בדרדסים וגרגמל הרשע. אני זוכר איך היטבתי לחבר ביניהם. רק שזה
לא היה מצויר. אנושי וכל-כך לא אנושי.
מכל מקום, מרגע שפתח את הלוע והחל הגעש לעשות את מלאכתו לא
יכולתי לנחש את גמר ההתפרצות. נדמה היה כאילו תפסו אותי על רצח
לפחות. המחנך חמור הסבר ישעיהו סעד הזכור לטוב העמיד את הכיתה
וסיפר את תגלית התפיסה על התלמיד שסרח לאלוהיו וחילל את
קודשיו. תיאר זאת כחרפת הכיתה ולמעשה כחרפת בית הספר כולו. אני
זוכר לפחות מניין חוטאים כמוני ולמעלה מכך. אך לא היה עניין
בזה. כבר אז היה ברור כי 'גנב' הוא לא הגונב אלא זה שנתפס
בגניבתו. וכאן עסקינן בגניבת דעת.
כולם התבקשו לשבת מלבדי. חשתי כמו במשפט שדה, אלא שמשפט הצדק
כלל את כל הרשויות באחת - המחוקק השופט והמוציא לפועל. כך כבר
ידעתי כי דין אחד לי. הלך החופש הגדול ואתו הלכו לי ארבעה
חודשי הכנה לבגרויות הנוגסים בתחילת השנה שלאחרי. נכפה עליי
להיות בישיבה תיכונית אדוקה במיוחד ושם לעבור חצי שנה של גמרא
ותפילות אינסטנט. רק זה, כך הוחלט, יזכך את נפשי להיות מתאים
מחדש לשאת את סמל התיכון כיהודי שגויר מחטאיו לעבודת ה' נאמן
לתורתו.
אני זוכר את עוצמות המשבר. אני לא זוכר על מה כעסתי יותר. על
שלא נזהרתי מספיק עם האופניים או על המורה השטינקר ש'מכר' אותי
או על ביה"ס שהחמיר אתי כל כך. אני יודע בוודאות שחישבתי את
עתידי להתרסק. במיידי אספתי את חפציי כשהושעיתי החוצה עד
שיסדירו את מקומי בישיבה. ניסיון קל לחשב את כדאיות המעבר לבית
ספר חילוני הראה אבסורד. תכנית הלימודים שונה הגם שביה"ס לא
היה מסכים למהלך הגואל.
בבית אבא לא יכולתי לעבור בוקר ללא תפילה ובעצם 'כאילו' של
תפילה. זה היה עניין פסיכולוגי, לא יכולתי לומר לו אבי את האמת
ולפיה אין לי עניין בתפילות וכי כך ואחרת אני חוטא לאלוקים.
ייתכן שהיה לי האומץ לומר זאת, כך, אחת ולתמיד. אך החסימה מכזו
התנהגות הייתה ברורה. אבא שלנו דור חמישי לפחות של רבנים,
ביניהם רבני קהילה, וכזו הודאה היה בה לגרום לו לאבי קריסה
במיתוס שהאמין בו. כפתי אמנם, אך ממש האמין שילדיו אכן
מתפללים. יראת כבודו לא אפשרה לנו וכמובן גם לי לומר אמיתות
שכזו. היה בזה תעודת כישלון עצום לאבא, שלפיה אין צדיק בסדום
המשפחתי הזה שהוא הקים וכונן. חורבן בית שלישי במושגי אבא.
נהיה כולנו אקדמיה של פרופסורים, אבל חילוניות היוותה עבורו
כישלון של ייעוד חייו. לעניין ייעוד האדם היה הוא מזכיר שתפקיד
האדם כייעוד הוא 'לבנות ולהיבנות'. 'לבנות' היינו בית
ו'להיבנות' במשמעות של להביא בנים ובנות ואכן עמד הוא בייעוד.
אך בשאלת האיכויות עסקינן.
המורה לגמרא הרב גרוס דפק על דלת ביתנו. עינית הדלת זיהתה אותו
בבירור. מה לו לכבוד הרב הגדול הלזה ולביתי?! פתחתי לו והוא
ביקש את אבא. הייתי עטור תפילין ושזור ברצועתם. אוחז סידור
מיותר שהרי לספור עד מאה ידעתי בעל-פה. לפניו המופתעות הסברתי
פנים והצבעתי על הכיסא למען ימתין. סיימתי את "תפילתי". לשאלתי
ענה כי הגיע בשליחות חותנו להסדיר שאלת נכס שעליו היה אבי
בעלים. הקשר המשפחתי הזה היה חדש לי. הוא נכנס לשיחה עם אבי
ונראה כי היה מדובר בעניין שלא עשה לי תחושת מפנה. רק באיחור
מה התגלה הביקור הזה כמפנה של חיי. ההשעיה הסתיימה. נקראתי
להגיע למחרת לכיתה. שוב עמדתי לפני הכיתה לצד פמליית כבוד
שכללה את מנהל בית הספר, המורה לגמרא והמחנך. הכיתה שמעה תחת
הדר שהנה כי כן חזר הסורר בתשובה מעוצמות נשמתו. והרי אם לבדו
וללא כל ידיעה נתפס על-חם מתפלל אין הוא זקוק כלל ועיקר להתחבר
לישיבה לאדיקות אל הקב"ה.
נמצאתי איש כשר כדבעי לחבור למניין התיכון הדתי, ולמעשה למלאכת
הבגרויות שכמעט נמנעה ממני. חשתי כאילו בור שנפער מולי במסלול
מירוץ חיי נסתם ונסלל לו מחדש כבמטה קסם ואני יכול להשלים
ולסיים במסלול אל קו הסיום.
בסעודה של שבת עם אברכים בני משפחה נמצאתי מסביר תמיהה בפרשת
שבוע דאז, פרשת קדושים (ויקרא): "איש אמו ואביו תיראו ואת
שבתותיי תשמורו..." (שם, יט'/ג'). היאך מצא הכתוב לפרט רק
שתיים ממצוות לוחות הברית לייחוד שכזה. והרי יש שמונה מצוות
נוספות וערכן ראוי לא פחות?
רש"י ומפרשים אמנם עמדו על תשובות יפות אך אני קשרתי לסוגייה
את המקרה שהנה זה מקרוב נפרש לפרטיו. שבת שלא שמרתי איימה לרסק
את עתיד הבגרות, מאידך כבוד אבי במשמעות של 'יראת כבודו'; יראה
אמיתית במחיר של ביום תפילה ובגידה וחטא, אבל 'כבוד'. דומה
שקיום מצוות 'כיבוד אב' הכניעה את רוע הגזירה למשקל העבירה של
אי-שמירת שבת.
אבא נפטר ונאסף אל עמיו כדרך שהתורה מבטאת פרידתם של צדיקים
גדולים. במותו הוא לא ראה עדיין את צדיקות ילדיו שחלקם חזרו
בתשובה עמוקה וחלק אחר הכולל אותי מוצא עצמו בחיק הקודש
מדגמית, אחת לשבוע בתפילת יום השבת למקרא התורה.



למקרא-המקרא, אדרך.
ספר-הספרים, ייפתח.
אצבע, תצביע מילה.
טייל-מבוך, לקווי-מוח.
קצב אותיות ואותות.
הר-ארומה, ארמית.

וטעמים לו. לסלסל.
יהבילו טעמי-מילה,
מוגשת אל כף-לשוני,
ברך אדוני. להתברך.

לחרדת קודשך, אקדש.
ואני איש-מילה. ברית.
כרות, נושא מילתך.
כורח ינקות, אבותיי.

לא עובד אותך-ולך,
לא נכרך לתרי"גים.
אך ירא עוצמתך.
הלל-מלל מילותיך.
ממעמקים - מעמקיך.
בין שיטיך, אשוט.
אחרד. פן-אתהפך.
מגלי-נגד, להישנק,
למערבולות התאווה.

זמן איכות לי, אלוהיי.
אבקר, שבת לבוקרו.
אתמקד, מוקד.
-לאש תוקד.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
הבמה-לא יוצאים
מהבית


(כן, הא)


תרומה לבמה




בבמה מאז 22/12/07 16:04
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
שמעון עובד

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה