New Stage - Go To Main Page

רותם פרידלנדר
/
לטפס על הקירות

תמיד אהבתי את הסדרות קומדיה הלא מוצלחות האלה, שהיו מראים
אנשים שהולכים לכיוון קיר, וגם כשהם נתקלים בו הם ממשיכים
ללכת, בצורה הכי מטופשת ולא הגיונית שאפשר. עד לאותו יום אף
פעם לא חשבתי מה יקרה אם אותו קיר שהיווה את המעצור ואת המקור
לצחוק כל העניין, לא יהיה קיים ומה היה קורה אם הם היו ממשיכים
ללכת?

בפעם הראשונה שטיפסתי על הקירות זה היה נורא מלחיץ. בדיוק
חזרתי הביתה עצבנית על איזה ילד שכל הזמן צבט אותי. אמא גם היא
הייתה עצבנית, היא בישלה פשטידת זבובים, והתחתית ממש נשרפה לה.
כמה שניסיתי לדבר איתה היא לא הקשיבה, היא הייתה עסוקה מדי
בלנסות להציל את הפשטידה הדוחה הזאת. הרגשתי שעוד שנייה אני
מתפוצצת מרוב עצבים!!! התחלתי ללכת מקיר לקיר בחדר שלי.
לפני כמה שנים, כשאמא לקחה אותי לסדנה כזאת של עצבניים, לימדו
אותנו כל מיני שיטות כדי להירגע.  לעצום עיניים לנשום עמוק
ולספור עד עשר, ואז כל המירמור והעצבים נעלמים בשנייה. אז
עצמתי עיניים, כמו שאמרו, והמשכתי ללכת.
הפעם משהו בהליכה הזאת היה שונה, כמה שלא הלכתי, לא הגיע אותו
קיר, לא הצלחתי לעצור. זה היה כל כך מבהיל, לא הבנתי מה קורה,
פתחתי את העיניים במהירות וקלטתי את עצמי מקיפה את החדר, בפעם
השלישית לפחות. מהרצפה לקיר, לתקרה, לקיר. ושוב לרצפה. נכנסתי
לטראנס כזה של סיבובים, אבל עם כל הפחד והמוזרות שהייתה בדבר,
בחיים לא הרגשתי כל כך משוחררת. מאז זה הפך להרגל, כל יום כדי
להירגע.

באמת שהכול השתפר מאז, ואפילו אמא ומצבי הרוח שלה לא הצליחו
לדכא אותי. הכול היה כל כך טוב ורגוע עד השיחה עם אמא. השיחה
הארורה הזאת שדפקה הכול. היא התחילה כשיחה נעימה, על הנושאים
הכי פשוטים ונחמדים ובלי ששתינו שמנו לב גלשה איכשהו לנושאים
רגישים מדי. מצאתי את עצמי מתוודה בפניה שאני לא מסוגלת לאכול
יותר את הפשטידות הלא מוצלחות שלה והיא ישר התחרפנה, התיישבה
על כורסת הטלוויזיה הענקית של אבא והתחילה לסרוג. היא סרגה
וסרגה ולא הפסיקה עד שנרגעה..בבית שלנו זה לא מקובל לא לאהוב
פשטידות זבובים. הרי זה המאכל! ומי שלא אוכל נחשב לבוגד, מנדים
אותו מהמשפחה.
הלחץ והמתח בבית רק התגברו, ומאז, במקום ללכת סיבוב או שניים
ביום, כל פעם שאני קצת עצבנית אני מקיפה את החדר עשר פעמים
לפחות.

בפעם הראשונה שהתאבדתי זה היה כל כך טיפשי,  נמאס לי להקיף את
החדר אז טיפסתי לתקרה. נשארתי שם כמה דקות ואז פשוט עזבתי,
נפלתי מהתקרה לרצפה. זה היה כל כך מהיר שבכלל לא הספקתי לקלוט
מה עשיתי.
לא נהרגתי מזה, ובמזל. מכירים את האמרה הזאת ששנייה לפני המוות
רואים את כל החיים לפניך? אז לא ראיתי כלום. אולי זה אומר שלא
חייתי מספיק ואני צריכה לחיות עוד קצת כדי שאני אוכל להתאבד
בשקט. גם יצאה לי אחת הרגליים מהמקום, אבל זה בסדר. גם ככה שש
רגליים זה יותר מדי, חמש יספיקו.

אמא שלחה אותי למוסד כזה, של הרבה כמוני עם בעיות כעס, "חשש
לפגיעה עצמית". הכרתי שם חברים מכל הסוגים... שחורים, צהובים,
גדולים, קטנים, שעירים, קרחים. היה לי שם ממש טוב, למרות שהרוב
שם היו גם הם מבולבלים. היה שם כל הזמן חושך, אני עדיין לא
מבינה למה. אולי לחלק היו בעיות ביטחון עצמי ופשוט לא רצו
שיראו אותם באור. התפלאתי לגלות שכולם שם גם מטפסים על הקירות,
ולכולם זה בא באותו השוק. יום אחד הייתה איזו מגפה והורו
לכולנו לעזוב את המוסד. איזה רעל, קיי משהו... שלוש מאות, אני
חושבת, התפשט וכולנו היינו בסכנת מוות. אז ברחתי בחזרה לכיוון
הבית, החדר, הסיבובים.

בפעם הראשונה והאחרונה שנמחצתי זה היה ממש בהפתעה. לא ציפיתי
לזה, זה נראה כאילו זה בא משמיים.
בסך הכול הייתי בדרך לחדר לעוד כמה סיבובים על הקירות ופתאום
צרחה וכפכף, כפכף לפנים.
בהתחלה רק הפנים הלכו, ובמכה השנייה גם שתי רגליים. אני חושבת
שעברו בערך שלוש דקות עד שהייתי כבר מתה. במבט אחרון בשנייה
האחרונה לחיים, כנראה שלחיות שבוע זה המון בשביל עכבישה.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 14/12/07 23:58
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
רותם פרידלנדר

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה