סופסוף יש לה חבר. כל כך הרבה זמן היא חיכתה להגדרה הזאת, הרבה
יותר מאשר למהות עצמה.
כי אהבה, אי אפשר לומר שידעה עם הבחור שעכשיו הוא ה"חבר". אי
אפשר לומר שידעה בכלל מה פירוש המושג הענקי הזה.
אז למה היא לקחה קשה כשהוא רצה לפנות אליה ובטעות קרא לה בשם
אחרת?
לא שזה היה באמצע הצהרת אהבה, אפילו לא קרוב לזה, ולא שהם היו
יחד הרבה זמן. אולי שבוע.
זה לא שרגשותיה אליו היו חזקים במידה שיגרמו לה לקנא, ממש לא,
זה היה כעס. חד וחלק.
הם בכלל תכננו להגיע למסיבה הערב יחד, היא הייתה חייבת לסיים
קשר אחר שהתחיל לא מזמן.
היא כבר חשבה על תירוץ הולם- המרחק. "אתה גר רחוק, עוד מעט
מתגייס, אני בלימודים, עדיף שנשאר ידידים".
ועכשיו? הוא קרא לה בשם אחרת וכבר לא כל כך בא לה לסיים את
הקשר עם האחר. להגיד למישהו שיש לה חבר.
למרות שכהרגלה, היא עשתה מזה ביג-דיל, גרמה לו להתחרט עד עמקי
נשמתו, זה עדיין לא כיפר על הרגשת הזיוף שמילאה אותה. כאילו
ברגע שהוא אמר את השם של האחרת בטבעיות הזו נפלו לה כל
האסימונים.
ברגע אחד היא קלטה שלקשר הזה אין עתיד רחוק ו"חבר" לא יישאר
הגדרה עדכנית לעוד זמן רב.
אז למרות הרגשות המעורבים היא החליטה ללכת למסיבה.
עצבים זרמו בדמה, שילוב של כעס ורוגז, אפילו סלידה מה- "so
called" חבר שמצאה לה.
כל אלה דיכאו בה את כל ההנאה שכרכה בלהתארגן לקראת יציאה.
לבושה בשמלה פרחונית שנזרקה על גופה, קווצות משערה נקלעו בסיכה
ומעט סומק שהחייה את פניה - יצאה מביתה.
כל הנסיעה עברה בשתיקה רועמת. אפשר היה לחתוך את המתח בסכין.
בתור לכניסה, ראתה את הבחור האחר עומד ומחכה לה. עיניה פגשו את
עיניו, שאורו לעומתה, אך היא הורידה את מבטה. החבר שלה היה
לידה.
היא פסעה במדרגות לעבר הרחבה המרכזית, בוחנת את כל האנשים
המוכרים והלא מוכרים שנכחו באולם שהיה מלא מפה לפה, שתו כמויות
של אלכוהול, עישנו טונות של סיגריות, מה שבטוח- נהנו.
הכי היא אהבה את מבט התמהון שניכר על פניהם של חבריה הרחוקים
והם שאלו "התגעגענו, לאן נעלמת?"
זה מה שהכי כיף בלהגיע למקם אהוב אחרי מנוחה מספקת ממנו.
הסלולרי רעד בכיסה. התקבלה הודעה חדשה. "לאן הלכת? ראיתי אותך
בכניסה". האחר לא חיכה יותר מדי כדי לחפש אותה בפנים. היא
אפילו לא סיימה לכתוב תשובה כשחשה בזוג ידיים ארוכות מחבקות
אותה מאחור.
במהירות הורידה אותן מגופה כשליבה דופק במהירות ועיניה תרות על
פני האולם, לוודא שהחבר שלה נמצא במרחק בטוח.
היא הרימה את מבטה לבחור הרם שהסתכל בה בהערצה. תחילתה של
התאהבות עמוקה ראתה בעיניו. היא לא ידעה עד כמה היא צודקת.
"בוא נצא החוצה, אנחנו צריכים לדבר" לחשה לו כשהיא עומדת על
קצות אצבעותיה והוא מתכופף לקראתה.
יש משהו בבחורים גבוהים ובחורות קטנות. משום מה זה נראה השילוב
הקלאסי ביותר.
כמו בסיפורים של פעם, האישה הקטנטנה והמגונדרת והגבר הגבוה
והחזק.
הוא נתן לה הרגשה של ביטחון. כאילו הוא רואה כל מה שקורה סביבה
ולא ייתן לאף אחד לפגוע בה. ממרומי גובהו הוא יכול לשלוט
בכולם. ורק היא, הקטנטנה, יכלה לשלוט בו. ליבו כבר היה שייך
לה.
הוא נשרך אחריה לכיוון היציאה והיא כבר שיחזרה במוחה את הדברים
שתכננה לומר. לימודים, צבא, מרחק. זה לא אמור להיות כל כך קשה.
כשהיו בחוץ, רחוקים מכולם, הרשתה לעצמה לחבק את השרוך שעמד
מולה.
כמו ילדון שמחכה לפרס היה נראה לה. כל כך מתוק. כל כך דרוך
לקראתה. היא חשה צביטה בלב.
למרות הכל זה אף פעם לא קל, לסיים קשרים. אז היא דיברה על
הצבא, ועל הלימודים, ועל המרחק.
החיוך שהיה נסוך על פניו התחלף בהבעת תמהון מהולה בעצב, או שזה
היה כעס.
והיא הבינה אותו בכל ליבה. אבל היא הייתה חייבת. היה לה חבר.
שוב רטט. עוד הודעה התקבלה. מה קורה היום?!
הפעם זה היה החבר. "קשה לי עם השקט הזה, אני יודע שאת פגועה
אבל את חייבת להקשיב לי, אחר כך תחליטי מה שתרצי, בבקשה."
היא סגרה את הסלולרי והביטה שוב באחר. היא ראתה בעיניו את
האכזבה. זה לא מה שהוא ציפה לשמוע אחרי שלא ראה אותה בעצם מאז
שהכירו. בשיחות שלהם הכל הצטייר לו אחרת, ואולי זו הטעות.
בטלפון הכל זורם בצורה כל כך טבעית, כל אחד זורם לכיוון שהוא
רוצה בו יותר.
"גם אני לא רציתי, אבל אין דרך אחרת." היא ניסתה להסביר, אבל
ההסברם יצאה לה צולעים ולא משכנעים.
היא ידעה שהוא לא קונה את זה לרגע, אבל מצד שני אין לו מה
לעשות אלא להסכים לפשרה.
הם נפרדו כידידים. בעיה אחת נפתרה, עוד אחת לדרך.
היא חזרה לאולם הרועש ותרה בעיניה אחרי החבר שלה. לא לקח הרבה
זמן והיא מצאה את עצמה שוב בדרכה חוצה.
נשענת על הקיר, בשפתיים קפוצות וחוסר חשק חיכתה שיאמר את דבריו
וייעלם לה מהעיניים.
לא הייתה לה סבלנות אליו. כל כך "משמעותי" היה הריב הראשון
שלהם בעיניה.
"אני יכול לספר לך משהו שלא סיפרתי לאף אחד?" אנחה נפלטה מפיה.
לבנים תמיד יש את הקטע שהם רוצים שתרגישי מיוחדת, כאילו את
היחידה שיודעת עליהם משהו מסויים.
"דבר", ענתה לו בחוסר רצון משווע.
"אני נשבע לך בדבר הכי יקר לי, בחיים של אמא שלי, שאף פעם לא
בכיתי בגלל בחורה. אחרי שיצאתי ממך, הגעתי הביתה, התיישבתי על
הריצפה ומצאתי את עצמי בוכה כמו ילד קטן. ולא שמה שעשיתי נחשב
לאסון לאומי, אבל הרגשתי שפגעתי בך ברמה כזאת".
היא שיחררה את האויר שהיה כלוא בריאותיה. אחלה דרך לגרום
ייסורי מצפון. פעם באה תלמד אותי גם.
"ההרגשה שלך נכונה. התאכזבתי. לקחתי את זה קשה רק בגלל שהחזקתי
ממך כל כך שונה מאחרים. ולמה בכלל? בשנייה יישרת קו עם כל
התינוקות שמסביבי. הקשבתי לך. עכשיו תן לי זמן לעצמי. שחרר."
"אני רק רוצה שתדעי שאני שלך, מחכה לך כמה שתרצי. אבל אם נחזור
אני אבין שאת הפנמת שזו הייתה טעות טיפשית ללא בסיס והאמון שלך
בי מלא". עיניו דמעו לקראת סוף המשפט.
היא הסתכלה בו שוב וחזרה למסיבה הרועשת.
אפשר להגיד שהיא פתרה את כל הבעיות. היא תתמודד אחר כך.
עכשיו תורה להנות.
"ברמן, אני רוצה וודקה רדבול", צעקה לו בקריצה.
רק עכשיו המסיבה מתחילה!