[תחילת נובמבר, שרבוט של מילים, ארבע ורבע לפנות בוקר]

אני מפוררת את עצמי
עד לכדי חתיכות קטנות
ובלתי נראות
כמעט.
אם תאסוף אותך אליי
אתה תבין בדיוק
על מה אני
מדברת.

רק אנא ממך
אל תתחיל לנאום לי
על כך שאני מוותרת
מהר מדי
וכמה שבעצם אני
יכולה להצליח.

אני רוצה להיות רזה כל-כך
עד שיצאו ממקומן
עצמות הבריח
ואהיה כולי
דקיקה
וריקה
ובלתי נראית כמעט
כמו אותן חתיכות קטנות
שאני מפוררת את עצמי
דרכן.

אני שבורה,
לא שברירית -
יש הבדל.
אתה לא תבין אותו לעולם,
אתה לא באמת מסתכל.

אני רוצה להיות הכי זוהרת
הכי מוארת
הכי מלאה מבפנים.

אני מותחת את הכאב הזה
יותר מדי שנים.

אני סוחבת על כתפיי
את הזיכרונות
של מה שהיינו פעם.
אתה בכלל זוכר?

אתה, אתה בעצמך זוהר.

אני רוצה להיות
רזה-רזה-רזה
אני רוצה להיות
אחת כזו ש
מעזה.

אתה נורית, אתה ממש נורית,
אתה זרקת את התפוח
והלכת לשחק עם ילדה אחרת.
אתה נורית, אתה ממש נורית,
לא פלא שאני
מוותרת.

אני צריכה להסתמך יותר על עצמי
ופחות עליך
אני צריכה להאמין בי
כי אני יכולה בלעדיך.

יש לי כנפיים, גדולות שעפות,
יש לי כנפיים, צחורות ויפות.

ויש לי אותי,
אני אחזור על זה שוב:
יש לי אותי
וזה הכי חשוב.

אני
יודעת שזה מעט חולני
לאהוב ולשנוא באותה הדקה
להיות מלאה אך בעצם ריקה.

אני מפוררת את עצמי
עד לכדי חתיכות קטנות
ובלתי נראות
כמעט.
אתה נורית, הדמעות זולגות מעצמן
ואני לא גיבורה
אפילו לא
קצת.