ילדה קטנה ישבה לבדה. הם דאגו, הם כעסו, הם לא הבינו. הם לא
הבינו שהיא לא לבדה, שהיא לא עצובה. היא לא רוצה להיות עצובה,
יש יותר מדי יופי. הם מתעקשים שהעולם גדול ומאיים, שהיא לא
תסתדר. היא רק ילדה קטנה אבל היא כבר יודעת, יודעת שהיא חלק
מהעולם.
היא כן פוחדת, פוחדת שלא תצא לעולם, שלא תכיר כל פינה קטנה
וקסומה שלו. פוחדת שהם יסגרו אותה בקוביית בטון מחניקה, מוגנת
מהיופי והריגוש שבחיים, מוקפת דברים יקרים שהיא בכלל לא אוהבת,
שהיא בכלל לא צריכה.

ילדה קטנה ישבה לבדה על ספסל עץ בחצר, והיא בכלל לא הייתה לבד.
היא הייתה חלק מהעולם, חלק מהטבע, ושם היא נשבעה שלא תתן להם
לסגור אותה בקוביית בטון מחניקה, והפחד שלה נעלם. היא עצמה
עיניים, חייכה לעצמה, פקחה אותן וראתה שהיא לא לבד, פרפר תכול
כנפיים נח על כתפה.