[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אנה ריבקין
/
חדש - חלק א'

הכל התחיל בשיחת טלפון שלא הגיעה ליעדה.
בחור צעיר שנשמע בשנות העשרים שלו קרא בשמי מצידו האחר של הקו,
אבל קולו לא נשמע מוכר כלל. הוא דרש לשלומי ושאל למה הפסקתי
להתקשר. תהיתי האם הוא מדבר ברצינות או שזו שוב אחת מהשיחות
המוזרות האלה שמישהו מתקשר בטעות ולא מפסיק למלמל עד שאתה צועק
- זאת טעות במספר! שאלתי לשמו וביקשתי לסיים את השיחה כי היה
ברור כשמש שהוא טעה ופנה לבחורה הלא נכונה ואז נשמעה אנחה
קצרצרה ואחריה- "חכי, אל תנתקי!" בלי לחשוב פעמיים אמרתי בסדר.
הקול שלו נשמע ידידותי במיוחד ופתחנו בשיחה שסיימתי בנימוס
אחרי כעשר דקות. הוא שאל אם אפשר להתקשר אליי שוב ונענתי
בחיוב. ככה קרה שכל כל סוף שבוע שביליתי בבית היה ליד השפורפרת
השחורה שנחה בצמוד למיטתי. היינו מדברים על ספרות, פילוסופיה,
מוזיקה, סרטים ועוד והכל נראה פשוט לא מציאותי. שני אנשים זרים
לחלוטין מדברים בטלפון פעם בשבוע או אפילו שבועיים. הייתי
משרתת באזור מבודד בארץ ולעיתים קרובות הייתי חוזרת הבייתה כל
שבוע שני. ציפיתי לשיחות איתו כמו לנסיעה לסבים אהובים או
לפארק שעשועים לילד. אבל בכל זאת פחדתי שהשיחות שלנו יגלשו
ליום-יום, לא רציתי שיגרה וגם חששתי להתקרב כל כך למישהו
שמעולם לא פגשתי. כן, זאת נראתה לי קירבה כי כל שיחה שלנו
הייתה ישירות מ"הבטן", לא ניסיתי להסתיר שום דבר מרגשותי.

הגיע יום העצמאות ונאלצתי לבלות אותו לבד בבסיס. היו עוד אנשים
בבסיס ובארוחת החג צופפו אותנו סביב שולחנות עגולים, אבל עם
זאת הרגשתי קור ובדידות. אלה היו אנשים זרים. הקור הזה שחודר
לעצמות והופך אותך למסה דוממת שרועדת ולא יכולה להתחמם אפילו
בעמידה מול מדורה.
הלכתי לחדר ריק וחשוך בקצה שורה ארוכה של קרוונים לבנים
מוכתמים. רוב החיילים היו עדיין ליד חדר האוכל, מצחקקים
ומתווכחים על פוליטיקה ונושאים אחרים. הדלקתי את האור שסינוור
אותי ופתחתי את התיק. הוצאתי משם ספר עב כרך ונשכבתי על המיטה.
התוכנית הייתה לקרוא עד שארדם, אבל המון מחשבות הטרידו אותי.
מחשבות שעולות בראש כשמשעמם לך ואין לך אף אחד לחלוק איתו את
הבדידות שלך. ניסיתי למצוא מתכון לחיים מאושרים, כמובן שזה לא
הלך כל כך טוב. התחלתי לחשוב מה יהיה עתידי אחרי השיחרור, הרי
שום דבר לא נמשך לנצח וגם אני אצא מפה יום אחד ואז מה? לאן
ממשיכים מכאן?
סגרתי את הספר כי לא הייתי מרוכזת בו. קראתי כל שורה שלוש
פעמים ועדיין לא הבנתי. פתחתי את העטיפה הצבעונית שלו והוצאתי
משם פתק צהוב קטן ומקומט שהיה רשום עליו מספר באותיות קידוש
לבנה, ומתחתיו השם שלו, שי. הסתכלתי עליו שעה ארוכה והרהרתי מה
היו התוכניות שלו ללילה זה והאם הוא מאושר עכשיו, או מסתכל על
הירח בדיכדוך, כמוני. התחלתי מהלכת בחדר בחוסר שלווה, שוקלת את
האפשרות להקיש את הספרות הללו או לשכב במיטה בשקט ולחכות לסוף
השבוע שלי בבית.
הלך הרוחות שלי לא נתן לי מנוחה וידעתי שאני לא ארדם, אז
חייגתי את המספר בידיים רועדות ואז שמעתי תשובה. נבהלתי מהמענה
המהיר וכמעט ניתקתי בלי בושה, אבל אז הוא צעק "אני לא שומע, רק
רגע!"
שאפתי ארוכות וליטפתי את הבטן שלי שהתחילה להתהפך אצלי ביחד עם
ארוחת החג.
"בסדר, חזרתי, מי שם?"
"זאת ליאור, שי מה שלומך? אני לא בבית, אבל קצת בודד לי
עכשיו.. אני מצטערת להטריד אותך בשעה כזאת.." מסתבר שעד
שהתקשרתי השעה הייתה כבר אחת עשרה בלילה ולא רציתי להפריע לו
בחגיגות.
"או, ליאורה שלי, את בכלל לא מטרידה, להפך! התגעגתי וחשבתי
עלייך. מה גם שחברים שלי זקנים, רוצים לחזור הבייתה עוד מעט,
אז ככה שאין לך מה לדאוג בכלל." הוא ציחקק והרגשתי הרבה יותר
טוב, התחלתי לחייך.
"הבטן שלי רוקדת פה עם המוזיקה מבחוץ, אני מנסה להרגיע אותה
בליטופים, אבל היא סוררת, לא ממושמעת כלל."
"כמה שהייתי רוצה להיות שם איתך עכשיו וללטף לך אותה בעצמי.
תגידי, אנחנו נדבר ביום שישי הקרוב, נכון?"
"כן, אני אהיה בבית, למה?"
"כי חשבתי שאולי גם נעשה משהו אחר, אולי נקבע להיפגש ואני אפצה
אותך על היום."
"אתה לא צריך לפצות אותי על שום דבר." חייכתי. "זה לא אתה
שקבעת שאני צריכה לבלות פה את החג ובכלל, זה יעבור מהר."
"בסדר, אבל אני עדיין רוצה שניפגש. רציתי להציע לך את זה כבר
הרבה זמן."
"באמת? אז נדבר על זה ביום שישי, עכשיו קצת קשה לי לחשוב על
זה."
"מוסכם. טוב, אני צריך ללכת, מצטער. תרגישי טוב ותחשבי על מקום
שבו תירצי שניפגש. אני אתקשר אלייך."
"בסדר. לילה טוב." חשתי שהשיחה הייתה קצרה להחריד, אבל תארתי
לעצמי שהוא רוצה לחזור לחברים.
"לילה מקסים, לחברה הכי טובה שלי."

למחרת בבוקר קיבלתי צילצול מהשומר שאמר שבאו לבקר אותי וחשבתי
שזאת בדיחה לא מוצלחת. שמעתי קול מוכר בצידו השני של הקו ורצתי
במהירות לכיוון השער המרכזי. ישרתי את מדי הכותנה המקומטים
והמשופשפים שלי בזמן הריצה והאטתי את הקצב מטרים ספורים לפני
שהוא יכל להבחין בי. מתחת לסככת המבקרים עמד בחור גבוה עם
תספורת קוצנית במיוחד. הוא לבש משקפי שמש כהים והורידם ברגע
שקראתי בשמו.
"שי?!" קראתי לו כשחיוך הולך ומתרחב על פניי.
"ליאורה!" הוא קרץ לי וחשף שתי גומות חן מכובדות.
הוא שאל אם אני רוצה להתמקם בסככה או לצאת לטיול במקום. הצצתי
מתחת לידו וראיתי את השומר מצחקק ומשתטה בעמדתו, כשמבטיו
מכוונים אלינו. ללא השתהות משכתי אותו אחריי לסיבוב.
"וואו! אף פעם לא ביקרו אותי פה לפני זה." המשפחה שלי לא
יכולים להגיע ואף אחד אחר גם לא היה חושב על זה.
"ובכל זאת אני כאן. דיברתי עם ההורים שלך ואחרי תחנונים ספורים
הם נענו לבקשתי וכיוונו אותי לכאן. אז זאת בעצם אשמתם שאני
כאן."
החיוך שלו היה פשוט מדהים, לא יכולתי להפסיק לבהות בו וחשתי
מבוכה על כך.
"אז מה התוכניות שלך להיום? יש לך עבודה כאן או שאת חופשייה?"
"בעיקרון אני חופשייה, אבל צריכים לדעת איפה אני, למקרה
שיצטרכו אותי. אז נלך לרגע לכיוון המבצעים ואחרי זה אני
חופשייה."
"בסדר. מקום מטופח יש לכם פה, הכל ירוק ויש פרחים."
"כן, די מטופח. פשוט המפקדים מקפידים על זה. יש פה מסלול הליכה
שאני תמיד עושה כשאני רוצה להיות לבד, הוא מוצל ואפשר לטייל
שם."
"אני אחרייך, המפקדת."
הלכנו לאיטנו בין העצים הענקיים וחשתי הקלה שלא היו שם עוד
חיילים בסביבה, כך שיכולתי להנות מנוכחותו נטו, בלי הפרעות.
הוא אחז בידי והדבר הפתיע אותי כיוון שאף אחד לא עשה את זה
לפניו ולא ציפיתי לזה בכלל. כל מה שהיה קשור במפגש הזה היה כמו
חלום ולא התחשק לי להתעורר.
"למה יש לך תיק כזה מאיים? יצאת לטיול?" ניסיתי להתלוצץ.
"בערך..."
התיישבנו על הדשא והוא פתח את התיק והוציא ממנו כלי אוכל
וקופסאות עמוסות.
"אני מקווה שאת כבר רעבה. תדמייני שזה יין טוב." הוא חייך
כשלגמתי מהמיץ.
"אגב, שכחתי משהו קטן..." הוא הושיט יד לתיק והוציע ממנו
צבעוני לבן, "אני מקווה שאת אוהבת פרחים, אפילו שהוא בודד
היום."
אחרי זמן מה שעבר כלא היה, נפרדנו בסככה והוא נתן לי נשיקה
חברותית על הלחי. לעניות דעתי הסמקתי.
"אז אנחנו עדיין נפגשים בסוף השבוע, נכון?" עיניו הכחולות
הממתיקות סוד הסתכלו עליי וחיכו למענה.
"כן, נדבר על זה אז."
אחרי הפגישה הזאת התרגשתי נורא. הייתי כל כך היפראקטיבית
שכשחזרתי לחדר לא יכולתי לשבת לרגע. הסתובבתי בין המבנים
המצומקים וזימזמתי שירים טיפשיים.

ביום שבת הוא אסף אותי במכוניתו ונסענו לים. זה היה מאורע
מיוחד כי גרתי במרחק מכובד מהים. נהניתי מכל רגע, אפילו
שנמנעתי מלשחות כי לא היה לי ביטחון עצמי מספיק כדי ללבוש בגד
ים. אני בחורה שמנמנה, לדעתי, ונמוכה. הוא בחור גבוה ורזה וליד
כל הבחורות החטובות הרגשתי קצת לא במקום.
"בואי לכאן טיפשונת, איפה את רואה פה אנשים? רק שנינו כאן.
בטוחה שאת לא רוצה להיכנס למים?!" הוא התחיל להשפריץ עליי מים
כשעמדנו איפה שהים התחיל.
"כן, אולי בפעם הבאה. ראית איך אני משכנעת אותך לבוא לפה
שוב?!"
"אז נצטרך לחזור לכאן בהזדמנות הראשונה, אבל אני תופס אותך
במילה. אסור לך לקחת את ההבטחה שלך בחזרה, את תכנסי למים."
"בסדר, שבועת צופים."
"עכשיו בואי לכאן, אני רוצה לתת לך משהו. הוא חיבק אותי, היה
לו חיבוק חזק ואמיץ, ובאותו רגע שכחתי הכל. באמת נשארנו רק
שנינו בעולם.

החל מאותו שבוע התחלנו להיפגש בכל פעם שהייתי בבית ולעיתים הוא
בא לבקר בבסיס. הכל היה כל כך שמח. בפעם הראשונה בחיים היה לי
חבר וכל חוויה הייתה חדשה ומיוחדת. ביום בהיר אחד הבנתי
שהתאהבתי בו והוא היה חסר לי כל כך בין הפגישות הנדירות שלנו.
יכולתי רק לספור את הימים עד לפגישה הבאה ולדמיין אותה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
השפן הקטן
שכח לסגור הדלת
הצטנן המסכן
ומת.

-ג'וני די
אופטימי היום


תרומה לבמה




בבמה מאז 14/12/07 19:51
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אנה ריבקין

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה