בס"ד

כבר שלושה חודשים חלפו להם מאותה פעם אחרונה. שלושה חודשים
מלאים בניסיונות בלי סוף, אבל ברוך
ה' - בלי נפילה אחת אפילו.
לא עבר יום שלא חשבתי עליך, אפילו לא יום אחד קטן. המחשבות
הרכות האלו מילאו אותי בעונג. מצאתי את עצמי נרגשת, נשימותיי
השקטות עולות ויורדות. קצובות. איטיות. העיניים נעצמות לאיטן
וקמטי כאב במצחי העדין, כאב הזיכרון.
הזיכרון של עיניך הגדולות, בפעמים הראשונות שהבטת בעיניי.
ארבעה חודשים של אהבה, ורק אותו יום העזת להישיר אליי מבט...
ועם זאת, אהוב שלי, כמה הערכתי אותך על זה. כמה התרגשתי
מהעדינות של מבטך, כשרפרף על פניי, אולם כמעט מעולם לא נעצר
בחלונות הנשמה שלי.
שכל. מחיצות.
ואני, שתמיד חסינה כל כך מול מבטים, אני, שניחנתי בעיניים
גדולות ומבט חסר מעצורים, אני שעמדתי מול עיניך והשפלתי את
מבטי.
חזק מדי. הרגש חזק מדי.
וכשעמדנו שם בלילה, ליד החוף והגלים הנושקים לו, כשביקשתי
שתביט בעיניי ולא יכולת, נחתך בי משהו. כמה רציתי לומר לך-
ושתקתי. הרי ידעתי שגם אתה תשתוק.
שכל. מחיצות.
ורק בסוף, כשהגלים ליטפו את הרגליים, כשהלב שלי כבר כמעט נשבר
- אתה שברת אותן, את המחיצות, את החומות, כשלחשת: "תסתכלי לי
בעיניים", וכשהסתכלתי, אמרת את שבכיתי לשמוע כל כך הרבה זמן.
לב. רגש.
מעולם לא נגעת בי. הרי זו אהבה טהורה שברא האל ומתקיימת
בציוויו, אך שילוב מבטך בעיניי, מרטיט כמו מגע ידיים מלטף,
מפנק.
כשעלית על המונית, באותו ערב, ידעת שבארבעה החודשים הקרובים לא
תשמע את קולי, הרי החלטנו כך, שנינו. הרי עמדנו בכך בחודשיים
שקדמו ליום המדהים שלנו. ידענו שזה נכון, ידענו שזה צודק.
אבל הלב... כל כך כואב.
יקר שלי,
כבר שלושה חודשים חלפו להם מאותו ערב מתוק. שלושה חודשים שבהם
זיכרון עיניך לא עזב את נפשי.
שלושה חודשים בהם אהבת אותי, ואני אהבתי אותך, ואפילו מילה לא
החלפנו.
ברגעים הקשים שלי, הייתי לבד. לא לבד לגמרי, מוקפת בסביבה
האוהבת שלי, אך בלעדיך.

לבד מתמיד.

היד כבר מוכנה, רק לחיצה קטנה על הsend ואזכה לקצת רוגע נפשי.
רק מעט לדבר, לספר, לשמוע.
לומר לך שסיפרתי להן, שאני כבר לא חיה בשקר. שתדע שכבר כמעט
כולם יודעים, ולא אכפת לי.
לספר לך עד כמה שהוא כבר ארוך. במיוחד בשבילך. כמו שאתה אוהב.
לדעת מה עובר עליך, לדעתך מה איתך, מה איתנו.
אתה עוד זוכר? אתה עוד חושב?
אתה עוד אוהב?
הפחד הזה, שלא יניח לי לעולם.

ואז אני עוצרת, דוחה את זה בכמה דקות. מחכה שיעבור הרגע הקשה.
והוא עובר, ואני כל כך מאושרת שהצלחתי לעצור את עצמי. שאני
עומדת בניסיון הנורא הזה.

מחזיקה את עצמי בידיעה שעוד חודש, רק עוד חודש קטן...
והידיעה האיומה שעוד חודש כן, אבל... מה אחר כך?

ובינתיים, אני מחכה. שומרת אמונים, אבל לא מחויבת.
ממש כמו שסיכמנו.

                  שלך, אוהבת...
                                 אני.