"שוב שי הלכה לשושי, לשחק עם הכלבה שלה".
"עם פודינג?"
"כן..."
"היא בחיים לא תגמל מהכלבה הזו, אני אומרת לך..."

שי היא נערונת בת חמש עשרה, בעלת רעמת תלתלים זהבהבים ועיני
תכלת קורנות, וכמו חלק מבני האדם
אוהבת היא בעלי חיים אהבה עזה. בביתה יש לה 'כמעט פינת חי' כמו
שהגדירה פעם אימה
בחיוך, אבל יותר מכל אוהבת את 'פודינג', כלבת הפודל הלבנה
והיפה של שושי, ידידת המשפחה. הכלבה החזירה לשי אהבה עזה, והן,
שתיהן, היו כרוכות זו אחר זו. בכל פעם מחדש כששי ראתה את
פודינג היא ברכה בליבה על כך שלבסוף לא עזבו את שדירות. העיר
האהובה שלה. היא אהבה את העיר, וידעה, בנוסף לכך, שאם תעבור
משם - לא תוכל לראות הרבה את פודינג, בכמות הפעמים שהיא רואה
אותה עכשיו.

"היי שושי!"
"שלום שי, מה שלומך חמודה?"
"אני בסדר גמור!" מחייכת שי, כמו תמיד, ומתיישבת לשיחה עם
שושי, כשפיה לרוב בתנוחה עליזה ומשוחררת
"מה שלום כולם בבית? אמא? אבא? מאורוש?"
"שלומם בסדר... ומאור כבר לא כזה קטן, את לא צריכה לקרוא לו
מאורוש!" קריצה חביבה ליוותה את מילותיה, מאור, אחיה בן העשר,
לא אהב את שם החיבה "מאורוש", התינוקי מידי לטעמו
"טוב, אם את אומרת... לשתות משהו?"
"כוס מיץ קר".
"יש לי מיץ ענבים, כמו שאת אוהבת", אמרה שושי בחיוכון חביב.
"כמו שאני אוהבת."

"מה שלום פודינג?"
"פודינג? היא בטח לא ראתה שבאת..."
"כן, אחרת היא הייתה קופצת לפה בשאגה".
"היא מאוד אוהבת אותך".
"גם אני מאוד אוהבת אותה, פודינג!" צעקה, בכדי שהכלבה תגיע.
"רואים. אז מה? קנית לה קולר חדש?" שאלה שושי, כשהבחינה בקולר
היפה והחדש ששי הוציאה משקיתה, למראה פודינג המתקרבת בריצה.
"כן, אבל קודם כל - היא צריכה מקלחת, אני מקלחת אותה עכשיו,
הגיגית במקום? כמו תמיד? אני אנקה אותה. כבר שבוע עבר מהמקלחת
הקודמת שעשיתי לה כאן".
"בהחלט, הכל כאן. ידעתי שתרצי לרחוץ אותה, כמו תמיד".

פודינג שנאה מקלחות, אבל ידעה שאצל שי היא לא תוכל לברוח מהן,
מה גם ששי שלפה אחרי המקלחת משהו טעים בשביל הכלבה, שאהבה
להתלקק עם שוקולדים (אמרו לשי כבר אין ספור פעמים ששוקולד אינו
בריא לכלב, אבל כשהיא רואה את העיניים הטובות והאוהבות של
הכלבה כשהן מתחננות אליה לפיסת
שוקולד - היא לא שולטת בעצמה, ונותנת לה, מה גם שתמיד הייתה
עונה שי לנוזפים בה שכלבה בת עשר שנים, שתמיד אכלה שוקולדים
ולא מתה מהם, לא תמות לה גם עכשיו מהמתוקים הללו), ושי כל-כך
נהנתה לראות את הכלבה האהובה נהנית.
פודינג יבבה מעט במקלחת, אך שי התעלמה מהיבבות, לאחר שסיימה
לרחוץ אותה הוציאה אותה אל תוך מגבת ששמה - פודינג - רקום
עליה, "סיימנו", לחשה אל עבר הכלבה ברכות, פודינג כשכשה בזנבה
ואחר גם לקקה באהבה את פניה של שי, אמנם כבר נזפו בשי שזה
מגעיל ולא בריא, אך היא אמרה לכולם שזוהי כלבה מחוסנת ונקייה.
היא שלפה את השוקולד וזרקה אותו לפודינג, פודינג התנפלה עליו
ותפסה אותו בעודו באוויר, בעוד שי מביטה בה בהנאה רבה.

"טוב, שושי, אני הולכת הביתה".
"למה? באת לבקר את פודינג, האא? לא אותי?"
"את שתיכן", חייכה שי, והלכה כשפודינג בעקבותיה.

כך היו עוברים להם בנחת רוב הימים של שי ושל פודינג. מבלות
בנעימים, זוללות ממתקים, ונהנות בצוותא.

"היי שושי, רק קפצתי להגיד שלום, אני ממהרת היום".
"לאן ממהרת?"
"ממהרת."
"כן, אבל לאן יש לך למהר כל-כך?"
"למשהו בבית-הספר".
"תיהני, נשמה".
"אני איהנה".
"ביי".
"ביי".

"פודינג! לכי ממני. בעצם, ממילא אבא שלי מקפיץ אותי ברכב, ככה
שאת לא תוכלי להזדנב אחריי לבית ספר", אמרה שי לפודינג, ונישקה
אותה על פרוותה הבוהקת, הלבנה.
לפתע נשמע רעש. רעש איום של קסאם. שי צרחה ומשכה איתה את
פודינג לאזור של מרחבים מוגנים. נשמע עוד רעש, שי לא חשבה
פעמיים, היא הייתה חצי לא מודעת לעצמה, וקפצה על פודינג האהובה
שלה. פודינג לא הבינה מה קורה לשי האהובה שלה, שמתנהגת פתאום
באופן משונה כזה, היא ניסתה לנשוך אותה, אך שי התעלמה. הקסאם
נחת סמוך אליהן. ורסיס ממנו נתקע עמוק עמוק בליבה של שי, שלא
תוכל לקום יותר. נטיפי דם אדומים נטפו על פודינג שניצלה, והיא
הצליחה להיחלץ מתחת לשי, לבנה ובוהקת, עם דם של הקרבה מרוח
ונוטף עליה, מלכלך את הבוהק שבדיוק אתמול שי העניקה לה. פודינג
בהתה בשי, מחכה שתקום אליה, מריחה את הדם, ולא מבינה כלום.
בוהה בשי, ולא מבינה שמעכשיו - אין שי ואין כלום. רק חושך גדול
ואינסופי.




יתכן שהייתה לי השפעה ממלך האריות