האלמנה מזגה בידיים רועדות כוס מים והסתובבה אל הרב. היא
השפילה את עיניה. עצב ובושה שטפו אותה בנשימה אחת ונראה
שהתפרסו לכל קפל בשמלתה השחורה. הוא לקח את ידה בידו והביט
במבט שרק אדם שהיה עד לכל מכאובי הלשון החיים והמוות יש
להציע.
תראי הנה גברתי. אמר והצביע בגב ידו על נהרות הקברים שעמדו
לרגליהם. נקודות שחורות ולבנות של זכרון שיש מסוטט להפליא.
תלאים תלאים תפח בית הקברות למימדי ענק דרך חלון משרדו של
הרב.
היא הסבה מבטה חזרה אל עיניו הכחולות מסבל אבלים וצמאון לחמלה
חסרת גבולות, תחתן, שקיות שחורות מכורח המסירות, נראו כבור ללא
תחתית של אמונה שלמה. זה בטח קשה להיות כל כך קרוב לסבל וכאב.
אמרה, כאילו שכחה את כאבה שלה לרגע. לפתע, פניו של הרב נמוגו
אל מסך שחור מלא בנקודות לבנות והרגישה עצמה עייפה, כבדה.
ידיים חזקות נשאו אותה כלפי מעלה. כאשר פקחה  את עיניה, ענן של
זבובים שחורים רוקדים וממלמלים משהו לא ברור. מתוכו התגלו פניו
של הרב. זקנו בוער. שפתיו מציעות גאולה.
תשמעי הנה גברתי. בעודו מדבר, ידו הימנית פתוחה לרווחה ונינוחה
וידו השמאלית מחזיקה פתק כמנצח.
הקדוש ברוך הוא. ברוך הוא  ברוך שמו, חזרו אחריו. הרב לקח
נשימה עמוקה ולאחר מכן חייך. הקדוש ברוך הוא אוהב אותך ואת כל
עם ישראל. אמן.
יש השואלים אותי, איפה? איפה הצדק? איפה אלוהים כאשר אדם טוב
ישר ושומר מצוות אל חבריו, אל שכניו אל משפחתו ומול הבורא,
חודל מלהתקיים בעולם הזה ומשאיר את אשתו אלמנה! את ילדיו
יתומים! אבלים!
אך אני אומר לך גברתי, אנו, במישור הזה, בחיים הללו, צריכים
לשמוח. כן גברתי, לשמוח, על כך שאנו חיים. שמחים על כך שבעלך
חזר אל הבורא. האבל הוא הכרחי, הוא שלב. אך האבל, אם לא
נזהרים, הוא נהפך להרגל. והרגל, הרגל גברתי, קשה יותר לשחרר.
ובכך קשה יותר להמשיך בעיסוק החיים. וזה מה שאנחנו גבירתי,
חיים. אנו ניצולים מתוך האהבה האין סופית לחיים תחת האור
האלוהי.
היא פרצה בבכי. הרב הושיט לה קלסר קטלוג מצבות לבחירתה ופתק.
את הפתק אמר לה לא לקרוא אלא רק כאשר תגיע לביתה.
היא מצאה את עצמה מחוץ למשרד הרב ומחוץ לשערי בית העלמין. על
ידה נעצרה מונית והיא נכנסה מבלי להעיף מבט. היא לא יכלה
לחכות. הפתק היפנט אותה, משך אותה, היא הייתה חייבת לקרוא
אותו. אולי הוא, הכתוב בו, יגרום לה להרגיש משהו אחר. משהו. לא
משנה מה. להרגיש כמו שהרב רואה. השמחה והאהבה נראו לה כל כך
רחוקים. מושגים ערטילאיים, בלתי נתפשים, מעולם זר שהיא כבר לא
לוקחת בו חלק. היא כבר לא בטוחה שהיא אי פעם השתייכה אליו או
שהיא בכלל רצתה לקחת בו חלק.
היא פתחה את הפתק ובו היה כתוב:

        " מכלכל חיים בחסד, מחיה מתים ברחמים רבים,
             סומך נופלים ורופא חולים ומתיר אסורים.
                 מי כמוך בעל גבורות ומי דומה לך,
                     מלך ממית ומחייה ומצמיח
                                  ישועה."


משום מה היא החלה להרגיש משהו. משהו אחר. יכול להיות שזו
תקווה? חשבה לעצמה. לא, לא. המילים האלו חלחלו אל נשמתה. משהו.
לאט לאט החלו הדמעות לזרום לנזול על אפה ומשם אל פתק.
אך אלו לא היו דמעות של עצב וגם לא דמעות של שמחה.
אלה היו דמעות של יופי. יופי עוצר זמן. יופי חוצה גבולות של
מילים שנכתבו בזמן אהבה ענקית לעולם, ולכל המכיל אותו ולא מכיל
אותו. אהבה גדולה, אל הנראה ואל הבלתי נראה.
היא הרגישה את האמת זורמת בכל תא בגופה. היא הסתכלה קדימה אל
מעבר לשמשה, הצבעים נראו חזקים יותר מקודם, מלאים, עשירים.
סליחה? גברתי? היא נבהלה למשמע קולו של הנהג. לאן לקחת אותך
גברתי?
היא פרצה בבכי.