פעם היה לי עולם משלי,
בועה שניפחתי בעצמי.
המעטפת הייתה מחוספספת
והאוויר היה דחוס.
אבל הייתה לי בועה מקושקשת,
בגוונים של ורוד.

נזכרת ברגעים של שלמות,
כשנשכחה ממני העצבות.

נזכרת איך נגעת לי במרפק,
ונהייתי אדומה ממבוכה.
איך בשולחן של 15 איש ישבנו בקצוות שונים,
כששבוע לפני חווינו רגעים משותפים.

אני נזכרת ברגע ההוא שליטפת אותי,
כשאמרת שבדרך כלל זה לא קורה לך.
שהעברתי את ידי בשיערך,
וכשהרחקתי את שפתיי משלך.
שהנחת לי את הקפה שם על הספסל,
כשצחקנו והתגרנו,
שהתנשקנו וכששתקנו.
נזכרת במגע שלך,
וזקוקה לו
ורק לו.

אני נזכרת איך גם כשהיית לידי,
הרגשתי כל כך לבד.
איך התנתקתי ממך והתחברתי למקום.
איך מצאנו את עצמנו אחת בזרועותיה של השניה.
ואיך צחקנו על זה,
ואיך כעסתי כשניסית שוב.
ואני זוכרת אותך שם,
כשהייתי צריכה.

אני מנסה להזכר במילים הראשונות שלנו.
איך עשית לי את היום במילים קטנות.
איך נפתחתי אלייך,
ואיך סיפרת לי על החברה הראשונה שלך,
ששמחתי בשבילך,
אבל הקנאה.
שום דבר לא היה משפר את ההרגשה.

אני נזכרת ברגע המאושר שלנו יחד,
כשחמישתנו סביב שולחן מלא אנשים,
מחייכים, מאושרים, בארוחה שלנו.
ואיך התחלנו להעריך את החברות הזו.
ואני נזכרת בגעגוע הראשון שלנו,
את אינספור הפעמים שהשתכרנו,
את זה שכמעט התפצלנו,
מאושרות מהתקופות המדהימות שעברנו.

אני זוכרת שהייתי טיפשה ותמימה מספיק
בשביל להתלות בצורך למגע שלך,
שחיכיתי לסוג של תגובה ממך.
היית לי לערב מדהים,
אבל אני נזכרת שאין צורך לבזבז עלייך עוד מילים.

אני זוכרת נופים מדהימים,
ורגעים של פחד,
זוכרת שירים שלמדתי,
ותחושות שאף פעם לא חשתי,
זוכרת איך גם בתוך ההמון הרגשתי לבד.
ואיך הרגשתי מלכה כשהלכנו יד ביד.
אני זוכרת את הרגע שהבנתי שהתבגרתי,
להביט לאחור ולהבין שעדין לא עיכלתי את מה שעברתי.

אני טובעת בקלישאות.
בים של זכרונות.

מאושרת.