בין כל האור הזה שמסנוור,
אין לא רואים כי רק אותם הילדים,
שם הולכים הם לא מבינים הם רק משחקים,
נופלים לא שמים,
רחוב מלא צבועים רוצים ומשיגים,
כי ככה זה כשאתה גר ברחוב.

וזה ממש לא בדיחה,
כאשר המדינה נפלה,
הרחוב נדלק לאות מחאה,
אך גם זה לא עזר,
והוא לאנריכיסט חזר.

אז בוא נצא לחוף,
בוא נחגוג, נעשה משהו לפני שהאור נמוג,
ואין מה לעשות,
אין, אין, אין
לחגיגה הלא נגמרת,
להתחלה שאיננה ממהרת.

לא, לא, לא
אני לא יכול בלעדייך,
ברחוב הלכת,
בחוף עזבת,
אל תחשבי שגם עכשיו,
אני רוצה עוד ממך,
עוד קצת.

ולמרות שאת מספר אחת שלי,
עזבת ויצאת, קצת בלי רחמים,
הותרת אותי, תמים,
אין מה להגיד, בחייך,
זה לא עובד, טוב,
אז חוזרים לרחוב.

בוקר טוב, ברחוב,
השומם, המסכן אחרי מהפכה,
אחרי המסיבה, אחרי הרעה,
מחכים ליום ההוא שיבוא,
ייתן מבוא, לכל הקטע,
רק חבל שלכולם אין מחשבה,
אפילו קלה לא הייתה מזיקה.