התאורה הקודרת והרוח הנגדית ששרקה באוזניו, גרמו לו לתחושה של
אי-נוחות בעודו מתקדם במורד הסמטה. הוא התהלך בזהירות, פסיעה,
פסיעה, והקול חזר ונשמע באוזניו, קול מהדהד, רך ונוקב.
קולות הזעקה נשמעו מרחוק, אך כל שראה מסביבו היו פנים שמחות
ועליזות. נראה היה כאילו לא הרגישו העוברים ושבים באימה
המתמשכת, וחיו את יומם בשלווה נעימה וזורמת.
ככל שהתקדם במורד הרחוב יכול היה לחוש בקורו המצמרר של המקרב
להגיע. הוא לא רצה להתקדם, אך הוא חש שהוא חייב זאת לעצמו בשלב
זה, שכן הוא כבר עבר חצי דרך, ומה תהיה הדעה כשישמעו שהוא חזר
על צעדיו והסתגר במחבואו? מה תהיה מחשבתו שלו? היה זה הרהור
שחלחל בו בכל הזדמנות כששקל לסגת.

הרוח התחזקה כשהחליט הוא להחיש צעדיו לקראת המטרה. מבטו היה
ממוקד - הוא ידע שבנקודה זו כבר אין חזור ושהוא יהיה חייב
להמשיך עד קץ. באופק כל שנראה היה הערפל הסמיך שכיסה את המדרכה
הלחה והנוקשה. משני צידיו נתחם הוא בחומת מבנים ארוכה עד אין
שיעור, שאת סופה לא ניתן היה לראות, וכבר קשה היה לו לזכור
היכן בדיוק נכנס הוא למסלול זה. הוא לא יכול היה לראות את
שריחף לקראתו בעקביות, אך אולי לא צריך היה, כי הוא ידע בדיוק
מול מה הוא הולך להתמודד.
לפתע נשמעה צווחה. הוא הפנה את ראשו בחשש וראה חבורת עורבים,
שחורים כפחם, מתעופפת מנקודה מסוימת על הדרך ומתפזרת לה. מספר
שניות לאחר מכן נתאספה הקבוצה בשנית בנקודה אחרת. על אף מראם
הנוקשה והחיוור של העורבים, משהו באחידותם קסם לו, משך אותו.
הוא תהה על פשר עיסוקם, כל זאת תוך שהואט קצב הליכתו.
הוא נזכר במטרתו, כעת כבר אי אפשר היה להסיטו ממסלולו, וכל
היתר חוץ מהיעד היה שולי לגמרי.
הוא ראה אותה באופק. הייתה זאת צללית אפלה של אדם. היא עמדה
בקו ישר ממנו. עמידתה הייתה נוקשה ואיתנה. הוא נעמד במרחק מה,
בטוח מן הדמות המאיימת.

זיעה נטפה ממצחו. הוא נתחמם לפתע.
הוא החל ללכת לכיוון הדמות. היא לא זעה. הוא האיץ את קצבו.
רגליו נעו בקלילות כמו שלא נעו מעולם. הוא האיץ עוד יותר. ליבו
פעם בחזקה, אך הוא לא הרגיש שזה היה מהמאמץ. הוא התקרב לדמות,
מסביבו היה הכל כמו חלום. אט-אט, נתגלו לפניו פניה.
אפה, שפתיה, גבותיה ועיניה היו לו מוכרים. היו הם כולם שלו.
היה זה הוא שעומד מנגד. ממתין לו. רגוע. שלו. דמותו עמדתה
כשחיוך קל על שפתיה.
הוא כבר היה קרוב. קצב ריצתו היה מהר משאי פעם ידע. הוא היה
נחוש משאי פעם רצה.
הוא הגיע.
הוא ראה את הכל סביבו פועם, חי.
היה חם. ליבו פעם בחוזקה.
הוא נבלם לתוך עצמו.
פתאום הכל השתנה. השלווה שמסביבו שרתה עכשיו גם עליו.
הוא היה שלם, ללא כל פגע.

כעת הוא יכול להמשיך בדרכו.
הוא גבר על המכשול הגדול ביותר שלו.