הילד הקטן רץ לעבר מגרש הכדורגל בחורשה. ככה קראו לפארקים של
חיפה, חורשות, בגלל שהחורשות היו טבעיות, לא פארקים שתולים,
חתיכות מיערות הכרמל שטרם בנו עליהם, טבעיות, צחות כמו ביום
שהיו באותה תקופה שלא הייתה עיר, שהיה רק יער. בכל כוחו הוא רץ
לחורשה, במורד המדרון שליד דרך האספלט, קופץ מעל הכניסה למאורה
הסודית שלו ושל החבר'ה, ורץ. דרך העשבים השוטים שהצטברו במהלך
הקיץ, מעל הסלעים הבולטים שברכיו למדו להכיר עם השנים, מעבר
למבצר הצלבני החצי-חפור שבקצה הגבעה, ובמורד המדרון הבא,
התלול, שבעבר פגשו כבר פניו, מרפקיו, כפות ידיו וישבנו. הוא
רואה שם את חבריו, בחורשה, מתחלקים לקבוצות לקראת משחק
הכדורגל. כשנגמר המשחק הראשון, התחלפו הקבוצות בטורניר- קבוצה
מפסידה יוצאת, הקבוצה שבצד נכנסת- באופן שתמיד היה מסודר מדי
בשביל ילדים, כמו שיטה שלמדו הילדים מהמבוגרים, והוטמעה בהם
ברמה כזו, שגרמה לצופה מהצד לשאול את עצמו אם עיניו מטעות בו
ואם אלו אכן ילדים. הוא הלך לשתות מהברזייה שהייתה מוצב ליד
המגרש, וכל הקבוצה שלו נשארה לצפות בהמשך הטורניר. הוא הרים את
מבטו מהברזייה והוא רואה אותו. יושב שם על הספסל-לזכר-טורם,
מתחת לעצי האורן הגבוהים, ישב הזקן. על ראשו כובע, על פניו
משקפי שמש עם מסגרת זהובה, על גופו בגדים דהויים, בגוונים
בהירים-כהים, כמו אפור או תכלת עייף. לידו, חברו הטוב ביותר,
היחיד למען האמת, חומי. כלב תחש זקן, עיניו חומות, גבותיו
מלבינות. ישב והביט במתקן השעשועים. מדי פעם הרים את ראשו
להביט בבעליו, והוריד את ראשו חזרה לקרקע, חזרה לבהייה. הוא
התקרב אל הזקן ונעמד לפניו.
"שלום", קרא בקולו הצייצני, הגבוהה, התם.
"שלום לך ילד. בוא, שב" השיב הזקן בקול שבור, זקן, עייף,
כעור.
"מה שלומך היום?" שאל הילד בטון מאוד לא ילדותי.
"בסדר, ומה שלומך?" חזר הזקן שנית על דברי הילד.
"לא ממש טוב. הקבוצה השנייה נצחה אותנו ועכשיו בטוח לא נהיה
מקום ראשון. או שני או שלישי."
הזקן הוציא אוויר מאפיו בגיחוך קל, הסתכל על הילד מעל משקפי
השמש, מהפס שבין הגבות לבין המשקפיים "שאלה יהיו הצרות שלך"
הוא אמר. הוא לא מבין, חשב הילד, אחר-כך שוב יאשימו אותי
שבגללי הפסדנו. שאני גרוע בכדורגל ושאני אפרוש, שהשופט בן
מה-שהם-לא-אומרים-שמה-במגרש, ושהיה נבדל. מנהיג הקבוצה קרא
לילד מהמגרש והילד חזר בריצה לשחק. השאיר את הזקן שם לבד, עם
חומי, לשבת על הספסל יחד ולבהות. לחשוב על החיים, לחשוב על
המוות. להרהר על איך שנשארו לבד. להעציב על כך שאף טיפה מלוחה
לא טיפול על הקרקע שלהם, אפילו לא אחת, שזה כל מה שביקשו.
שבוע אחרי. שוב הריצה הקדחתנית. שוב במורד המדרון, מעל המאורה,
דרך העשבים, מעל הסלעים, ובמורד המדרון. שוב הקבוצה מפסידה
ושוב הוא הולך לברזייה. הוא הרים מבטו מהברזייה והנה הזקן,
והכלב. שלום, מה שלומך, המסדר הרגיל. הקפטן קורא לעלות. שוב
הולך בלי להגיד שלום. שבוע אחרי. אותו סיפור. כך חוזר לו אותו
הסיפור במשך כמה שבועות.
שבוע נוסף עובר. ריצה, הפסד, ברזייה. הוא הרים את מבטו, והנה
הזקן, בוהה בעצים, באותם בגדים. על ראשו כובע, על פניו משקפי
שמש. הילד מדלג על השלום-מה-שלומך.
"איפה חומי?" הוא מכוון.
"אין יותר חומי" הרים הזקן את מבטו. דרך משקפי השמש. באותו קול
שבור, זקן עייף וכעור.
"מה זאת אומרת?" הוא יורה.
"זאת אומרת שחומי עזב, ילד. תחזור, ההוא שם קורא לך" הילד
מסתכל לעבר המגרש.
"שנייה!" הילד קורא לעבר המגרש, עדיין באותו קול גבוהה. מרים
את ידו בתנועת-תכף בוגרת. "בכל מקרה, תמסור לו ד"ש. כשהוא
יחזור." הילד פוגע.
שבוע אחרי. הילד רץ, בכל כוחו. הפעם הוא רץ על דרך האספלט,
נכון, יותר כיף לרוץ בין העשבים, אבל הם קבעו בארבע. עכשיו כבר
שתי דקות אחרי. אין זמן למשחקים. הקבוצה מנצחת, ולכן נשארת
במגרש למשחק הבא. אחרי שני משחקים הילד הולך לברזייה, לבדו.
הוא מרים את מבטו. מאחורי הספסל-לזכר אין חורשה, בונים שם
בניין חדש. ועל הספסל, אין זקן. פשוט לא בא. הוא חוזר אל המגרש
בלי שייקראו לו.
רק כמה שנים אחרי, כשהוא מתבגר, מבין הילד למה הזקן הפסיק
להגיע. כי גם שבוע אחרי, ושבוע לאחר-מכן, הוא לא בא. בכל זאת,
בבגרותו, תהה הילד, כיצד אדם זקן אחד, שבכל חייו בילה איתו
בקושי חצי שעה, השאיר את חותמו אצלו. הוא עדיין זוכר איך נראה
הזקן בדיוק. ואיך נראה הכלב. ואיך נראה הילד. בהיזכרו בזקן
טיפה מלוחה צורבת את עינו ונמלטת ממנה, מזנקת מפניו אל עבר
הקרקע, הקרקע שלהם, ופוגעת בה, מתנפצת למילוני רסיסים. למספיק
רסיסים.