תל-אביב טאוור הוקם בדיוק באמצע הבועה התל אביבית. התחילו
לבנות אותו אחרי שהבאוהאוס הנורא ההוא, זה ששיכן את העניים
בסטודנטים ושבמרגלותיו הייתה הפיצוחייה המוזנחת ברחוב, הוכרז
כמועד להריסה ובמזל טוב, נמחה מעל פני האדמה בעזרת חצי טונה של
דינמיט וזרוע תומכת של בולדוזר צבאי אפור. בו במקום, שהיה
במרחק מדוייק של חמש דקות הליכה מחמשת מרכזי התרבות והבילוי
הגדולים של תל אביב, התחיל השאפתני בפרוייקטים: לבנות את לבו
הצר והארוך כמחט מתקן של המטרופולין. במרומיו של הטאוור, שהיה
אמור להתנשא לגובה מסחרר של שלוש מאות ושבעים מטרים ולספק עשרת
אלפי מקומות עבודה, היה מתוכנן להיבנות כדור זכוכית חלול,
בחיקוי של מגדלים בארצות הנכר. הודות לכדור הזה גם זכה
הפרוייקט לכינוי "מגדל הבועה".

ראש הפרוייקט היה יהודי אמריקני בן שבעים, עם כתמי שמש גדולים
על הקרחת. הוא ידע מעט מאוד עברית, והעדיף לתת לעמיתיו
הישראליים להתענות על האנגלית המהירה שלו, שהייתה עדיפה על
השפה השנייה שהכיר - יידיש. מנהל הפרוייקט בפועל היה בחור צעיר
בן פחות מארבעים וממוצא מעורב, אשכנזרחי שכזה. הוא עמד בראש
צוות של בנאים סיניים ומנהלי עבודה רוסים, שעבדו על הקומות
העליונות של המגדל וכמעט שכבר הגיעו להרכבת הבועה; מהנדסים
יפניים, שנשלחו מטעם חברתם יחד על חלקי הבועה, שיוצרו במיוחד
במפעל היפני בטייוואן והעבירו את הזמן עד הרכבת הבועה בזלילת
טורטיות ובירה צהובה בבר מקומי; חשמלאים ערבים שיובאו מהשטחים
באופן כמעט חוקי; צוות של יחסי ציבור אירופאיים ושאר עובדים,
כדוגמת מעצבים ומזכירות. המנהל בפועל עמד לפגוש היום, בשבע
בערב בדיוק, את ראש הפרוייקט, שהיה מיועד להגיע בצהריים בטיסה
ישירה מניו יורק לתל אביב, בסילון הפרטי שלו.

השעה הייתה שש. המנהל בפועל ישב במשרד שכבר שיכן, מאובזר
לחלוטין, בקומה העשרים וחמש. הוא ספר על אצבעותיו את שלבי
הפגישה המתוכננת. חישב אילו דלתות במגדל לפעור ואילו לסגור,
אילו פועלים להציב באיזה מקום. הוא ניסה לחייג לצוות היפני,
שלפחות יראו את עצמם במקום העבודה, אבל שלא יתקרבו יותר מדי
לראש הפרוייקט, שמא יריח את הבירה. שיעמידו פני עסוקים.

זה לא שלא היו בעיות בתל-אביב טאוור. היו המון. היו ימים שלא
היו לו מספיק קללות כדי לתאר את הצוותים שלו. ועדיין, הפרוייקט
התקרב להשלמה במהירות מפתיעה. אפשר היה כבר להזמין את אותו סרט
בד אדום, שנידון להיגזר במספריים.

המזכירה נכנסה, פותחת את הדלת בדממה, מניחה שלושה קלסרים עבים
בשקט על שולחן המנהל בפועל ומייד פונה לצאת. מחשבה עברה בראש
המנהל. -"תקווה"- שבר לפתע את הדממה המשרדית. המזכירה קפצה
בהפתעה, עיניה פעורות, תלתליה פרועים ואצבעותיה החומות קפוצות
וצמודות לגופה. - "תגידי שיביאו את הצהריים".- נראה שתוך
שנייה-שתיים הפשירה המזכירה, הסתובבה וסגרה אחריה את הדלת
באותה הדממה.

תחושה מוזרה הזדחלה במעלה הקרקפת של המנהל. הוא תמיד ידע מה
שמה, אבל מעולם לא חשב על המשמעות... מעולם לא חשב שתקווה היא
תקווה.

כעבור דקותיים נפערה אותה הדלת בחריקה ועובדת קייטרינג רוסייה
הביאה את ארוחת הצהריים המנויילנת והמהבילה לחדר. "ערב טוב"
אמר לה המנהל.

"ערב טוב, מר מנהל" ענתה לו במבטא כבד ושבור "בתאבון שיהיה"
אמרה בחיוך של אחות בית ספר ואחר כך הוסיפה בלחישה וללא מבטא
בכלל "שתיחנק, חתיכת כסיל שעיר."

התוספת הזאת הכתה במנהל עד כדי כך, שהוא אפילו לא חשב לענות
ונתן לעובדת הקייטרינג לטרוק את הדלת מאחוריה. היא תמיד הייתה
נחמדה אליו ועכשיו פתאום היחס הזה, אבל לא זה היה מה שהכה בו.
האם באמת אמרה את זה?

בזמן שרכן, מרובע עיניים, מעל צלחת הפלסטיק שלו ותהה האם כדאי
לו בכל זאת לאכול את זה, שמע במסדרון בחוץ את הפועלים הסינים
יורדים לחדר האוכל המאולתר של העובדים. הם דיברו בקול על בירה
ואחד שר את ההמנון של הקבוצה שלו. המנהל נזכר מיידית במהנדסים
היפנים ובתור מחשבה צדית הרהר למה הוא אף פעם לא הקשיב לשיחות
של הפועלים שלו. כמעט אף פעם שלא דיבר איתם.

אזי התקשר ליפנים ואפילו נענה אחרי הצלצול השני. הם עוד היו
בבר הטורטיות. ראש המהנדסים, שבשעה זו היה כבר מבוסם, ענה
"כן."

המנהל צעק עליהם שהם זבל ושעליהם להגיע מייד ולהספיק להחליף
בדרך למשהו שלא מסריח מרוטב סלסה.

"כן, בסדר." ענה לו היפני בעברית משונה " הכל בסדר. אנחנו נהיה
אחרי... איך אומרים את המילה הזאת עשר... עשר דקות עשר דקות
דקה, מעולם לא שמתי לב שהמילה הזאת היא אותו הדבר בשתי ה..
לעזאזל, אני צריך להפסיק. רק חסר שיגלה שיש לי בעיית שתייה."
ובאותו הרגע אחד המהנדסים היותר שיכורים צעק מרחוק "אין לכם שם
מה לטרוח. הזכוכית גם ככה תתחיל להשחיר תוך שלושה חודשים.
והאחריות על טייוואן. אנחנו רק הרכבנו!" וכל השאר צחקו ברשעות.
המנהל שמט את הטלפון על השולחן ורץ מתוך המשרד. אחד החשמלאים
הערבים עמד אליו עם הגב וגלגל סיגריה. "מה אתה עושה?!" דרש
לדעת המנהל, חוזר לעצמו מעט.

"סלים, זה אתה?"- שאל החשמלאי. "אל תצעק כל כך. הפרצוף תחת הזה
עוד יצא ויראה שאנחנו מעשנים פה." ואז הסתובב לגלות את המנהל.
שניהם נאלמו דום. כל המגדל שקק מדיבור. כולם פטפטו. אלה דיברו
על הסקס האחרון שלהם, אחרים סיפרו רכילויות, בעוד אחרים נזכרו
כיצד שמו ביצים סרוחות בקירות המגדל.

והכל היה מובן. כולם הבינו את כולם. והאם זו הייתה שפה אחת?
במובן מסוים, בלי ספק.

באותו היום נפסקה העבודה על מגדל תל אביב ולא שבה להתחדש. ראש
הפרוייקט ביטל את הגעתו עוד לפני שגילה שכל העובדים הגישו את
התפטרויותיהם, במכתבים שנדמה ליהודי הזקן שנכתבו ביידיש רהוטה.
המחט ממנה השתלחה המטרופולין לא גידלה את חודה מעולם ונותרה
סתומה, כעדות לטבע האנושי. תל אביב לא הצליחה לגעת בשמיים.
במקום הבאוהאוס הישן, ניצב שם כעת בניין נטוש גבוה מאוד,
מסביבו חומרי בנייה ישנים וטחובים. ביניהם בלטו לוחות ענקיים
של זכוכית שחורה. ואף אחד כבר לא קרא לבניין כפי שיום אחד כינו
אותו באחת השפות הנכחדות-

The tower of Bubble.