תגיד, אתה מבין בכלל? מבין בכלל למה גרמת לי? כמה בכיתי בגללך
כל התקופה שהיינו יחד, וכמה בכיתי אחרי? אתה מבין כמה סבלתי
והתעניתי? כמה ויתרתי על כל כולי בשבילך? כמה נתתי לך את כל מה
שהיה לי, את נשמתי, את חיי, את ליבי? כמה סמכתי עליך (לשווא),
כמה האמנתי בנו? וכמה כל אלה התרסקו כל פעם מחדש בכל פעם שהיית
פוגע? כמה הכאבת לי, כמה דמעות ירדו במשך תקופה כה ארוכה, כמה
הלב צובט לי עד עכשיו, כשאני רואה את הדברים האלו שאתה כותב,
ששורפים לי מבפנים, שנכנסים לי כמו חץ מחודד ומשויף לתוך הלב?
אבל את האמת עכשיו, שאני בכלל לא מתפלאת. תמיד ידעתי שמשהו כאן
לא בסדר, שהאהבה הזו היא מזויפת. שבעצם היא נועדה כדי לספק לך
משהו, משהו שמילא אותך כל כך חזק וכל כך בקיצוניות. אבל איפה
אני בכל העניין? האם מילאת אותי פעם? מילאת באמת? האם נתת לי
להרגיש רצויה, אהובה? האם היה לך איכפת? האם הרגשתי אי פעם
בטוחה איתך? האם הייתי מאושרת באמת?
אתה לא אהבת, את זה אני יכולה להגיד לך בוודאות. היום אני
יודעת את זה, אחרי שאני מסתכלת על מה שהיה בינינו מלמעלה.
ממקום שונה לגמרי מהמקום בו הייתי רק לפני כמה חודשים, טבועה
עדיין ברגשות הכובלים הללו, שטשטשו אותי כל פעם מחדש. רציתי כל
כך, רציתי לשמר את הקשר, לא לעזוב, ולא להרפות, התאמצתי בכל
כוחי בשבילנו. אבל די, כמה עוד אפשר? כמה כוח עוד יכולתי
לאזור? ולקראת הסוף כבר הרגשתי. הרגשתי שאני נחנקת, שאני
טובעת, שאני כבר לא יכולה יותר. החוסר אונים המטורף הזה,
החולשה שהרגשתי בשבוע האחרון. האומללות. הלבד הזה ששרף כל כך.
אתה יודע כמה בכיתי בשבת ההיא, השבת האחרונה שלנו? כמה כאב
נשאתי בתוכי? הכאב שליווה אותי במשך כל אותו היום, הבכי
החיצוני והפנימי שבאף אחד מהם לא הבחנת? כמה מנוצלת הרגשתי?
כמה מבוזבזת? כמה עלובה? כמה לא חשובה?
ואתה הוא היחיד שנתתי לו את ליבי בצורה הכי משמעותית שנתתי לבן
אדם בחיי, האדם היחיד שחשבתי שאני אוכל לבטוח בו, לתת את אמוני
המלא בו. כה פזיזה הייתי, עכשיו אני יודעת, שפרשתי את חיי כך
לפניך. שנחשפתי, ששיתפתי אז, בלילה הבלתי נשכח ההוא. חשבתי
שאוכל. חשבתי שמצאתי. חשבתי שתמו החיפושים. וזה היה כל כך קל,
השלית אותי, בדיוק כמו שעשית לכל השאר, כל הבנות שניצלת כל
חייך, התמימות שלקחת. אז אומנם את תמימותי לא הצלחת לשבור, ולא
הצלחת לשלוט בי (לא לגמרי לפחות), אבל היום אני יודעת שבסופו
של דבר היחס שלך אלי היה בדיוק אותו היחס כמו אל כולן. כמו
הבנות המעטרות את סיפוריך הכואבים. אמרת שאתה מתחרט, שאתה
משתנה. שמגעיל אותך, שנמאס לך. אבל שום דבר לא השתנה. לא
כשהיית איתי והרסת גם אותי ולא אחרי. כי היום, שאני נתקלת בך
מדי פעם, אני רואה שהכל נשאר אותו הדבר. הפוזות, העמדות הפנים
והעצב, הו העצב. סמים קלים? אלכוהול? על מי אתה עובד? או שאולי
כבר הפכת להיות כזה, אולי גם זה בסופו של דבר לא מאוד יפתיע
אותי.
ובדיוק מהסיבות האלו לא התפלאתי. לא התפלאתי על מה שכתבת. חלק
זניח מהסטטיסטיקה הא? כמו כולן. בדיוק כמו כולן לפניי. וזה רק
מוכיח, מוכיח שבסופו של דבר הייתי עוד אחת. לא אחת שאהבת באמת,
לא אחת שהערכת, לא אחת שהחשבת. עוד אחת שתוכל לסמן עליה וי
ביומן ה"ההישגים" שלך. אחת שאולי נפרדה ממך, אבל חוותה פרידה
שלא נאמרה לעולם במילים חודשים רבים קודם. אחת שהייתה לבד.
ואתה רמסת אותי במו ידיך. רמסת את הלב שלי, הלב שהפקדתי בידיך
בלילה ההוא. הלב שלא שמרת ולא נצרת בצורה ראויה בכל החודשים
הללו. ומעולם לא נתתי את ליבי כך. לא נתתי את נשמתי, את כל
כולי כפי שנתתי אז. וסמכתי עליך, ובטחתי בך באותם הרגעים. כה
טיפשה הייתי...
אני לא חושבת שאתה יכול להתחיל לתאר לעצמך מה עברתי כל התקופה
האחרונה. כמה פגעת בי, כמה העוקצנות הזו בכל מקום השפיעה עלי,
כמה כאב. משחקי האגו המטופשים שלך שהיו ונשארו. אם רק היית
נותן, אם רק היית אוהב באמת.