.1

על הספסל בכיכר
ישבתי שמלה
הופשלה
לרווח ברכיי.

בהרורי שמש
ריצדו על ידי המטפסת
אל פנים ירכיי לוטפת חשאי.

"בעלי כבר איננו"
לחשתי מילים אל דופן אזני,
והיו נלחצות שם
חוכחות דעתן בשלי.
בעלי כבר איננו
לאן הסתלק בעלי.

.2

אדום שמלתי
ונקודות הפיגמנט הרובצות על ידי
במקומות בם נישקני השמש
כרך זרועותיו החורכות סביב גוי,
החדירן,
וידי רפרפה בלי משים על תחתית האגן.

לוהטת הבטתי
על פני האגם הקטן המונח שם
מימיו צוננים להקל על חומי.

הושטתי רשתי בידי עד לשם
למשות הגברים מן הים בעוברם
שועטים בוחנים שמלתי.

.3

"בעלי!
בעלי כבר איננו!" רציתי לצעוק.
להושיט מרכולתי,
לפשק,
בצופי לפתות חרקים  פוחזים
לדגדג בעלי כותרתי.

מדוע אינכם מבחינים בי?
הנני!
זועקת דממת כאבי.
אדום הוא כדם הנוטף בבשרי,
אדום הוא פותי,
פותי הנפעם,
נפעם בנבכי שמלתי.

בואו אלי נערים ארורים
נשמו, לחצו את חזי!
נערו נעריי,
עוררו נעוריי,
הערו חייכם אל תוכי.

חפנו את שדיי בחוזקה נערים
אנא, אחזו בליבי.
גאלו נא אותי ממותי הבודד,
גאלוני מפני היותי.