"למה אתה חייב להיות ככה?"
"כי אני כזה. ידעת את זה ביום שפגשת אותי. חיה את הרגע - זו
הסיסמא שלי."
"אז אין שום משמעות למה שחווינו כרגע? אני סתם עוד אחת
בשבילך?"
"אני לא מצליח להבין כלום כשאת מדברת ובוכה."
"ממש לא אכפת לך?"
"דווקא אכפת לי."
"מה אכפת לך, שאני בוכה? גם ככה אתה לא מבין כלום? אם היה אכפת
לך לא היה לך את החיוך האווילי הזה על הפרצוף."
"מותק, כשהחיים מחייכים אליי אני מחייך חזרה."
"אתה עוד לא הרווחת את הזכות לקרוא לי מותק."
"גם לא אחרי מה שהיה בינינו עד עכשיו?"
"מה היה? באמת, אולי תספר לי אתה. מה היה?"
"את צוחקת עליי, נכון? מה זאת אומרת 'מה היה'?"
"אם אני צוחקת אז כנראה שמישהו מבינינו לא מבין את פירוש המילה
'צחוק'. נכון שאפשר גם לבכות מצחוק. אבל גם יש גבול לאטימות
ולזחיחות הדעת. אמרתי משהו מצחיק? הרגשות שלי מצחיקים אותך?"
"אני, אני פשוט לא יודע מה להגיד לך. האמת היא שאני לא ממש
מבין אותך. מה את רוצה? מה את רוצה ממני?"
"לא יותר ממה שאתה מסוגל לתת. הנה שוב הצחוק האווילי הזה. תצחק
עליי, למה לא. מה שרצית כבר קיבלת."
"נו באמת. למה את חייבת לסבך את הכול. זה לא כמו שאת חושבת."
"מה אני חושבת? נו, בוא תפתיע אותי. באמת תפתיע אותי אם תדע מה
אני חושבת."
"את חושבת ש... נו איך... קשה לי להסביר. אבל אני באמת חושב
שאני יודע מה את חושבת."
"אז חוץ מלחיות את הרגע ולצחוק אין לך מושג ירוק מהחיים שלך?"
"את מציגה אותי כמו... כמו איזה מניאק ש..."
"ואתה לא?"
"בכנות? לפעמים כן. יש בנות, את יודעת. אבל איתך. איתך זה היה
שונה. איתך הרגשתי ש... נו, אני לא טוב במילים. את מבינה למה
אני מתכוון?"
"ממש לא."
"די, אל תהיי רעה."
"בסוף אני הרעה? אין לך גבול?"
"די, די, אל תבכי."
"למה? זה מקשה עליך לחיות את הרגע? אני מקלקלת לך את הכיף?"
"מותק, חמודה. זה לא זה. באמת קשה לי לראות אותך בוכה ככה.
יושבת כאן לידי. והדמעות יורדות בלי קול. אני... ל... לא יודע
מה עשית לי, אבל... כבר אמרתי שההרגשה שונה. אחרת! לא יודע איך
עשית זאת אבל אני אדם שונה עכשיו."
"אתה מכיר את קורין אלאל?"
"לא. זו מישהי שאני צריך להכיר?"
"לא חשוב! אבל אל תקרא לי מותק!"
"מה את רוצה? מה את רוצה ממני? אני לא הכרחתי אותך או משהו
כזה. למעשה כשאני חושב על זה את יזמת את הכול. ו... את יודעת?
גם כשאת מושכת ככה באף את חמודה."
"תוריד את היד בבקשה. תוריד את ה-יד, אמרתי!"
"טוב, אם את רוצה ככה. למה בכלל את בוכה? זה לא היה נורא.
מהניסיון שלי, ואת יכולה להיות בטוחה שיש לי ניסיון, לפעם
ראשונה זה היה... היה... מדהים. הכאבתי לך או משהו. השתדלתי
מאוד. חשוב לי שתאמיני לי. הייתי מאוד עדין. חיכיתי שתהיי באמת
מוכנה. הפתעת אותי שלקחת את היוזמה. לא הייתי מאמין שיש בך את
זה."
"מה יש בי?"
"מצד אחד תמימות ויופי. רכות ועדינות. בכלל לא האמנתי שתצאי
איתי. בחורות כמוך בדרך כלל לא מתחברות לשכמוני."
"למה אתה מתכוון בחורות כמוני? חנוניות כמוני? אלה שמסתובבות
בשוליים? ילדות טובות במובן השלילי של המילה?"
"למה את חייבת לסלף כל מה שאני אומר? זה בכלל לא מה שרציתי
להגיד. אבל את יודעת מה? נמאס לי מהשיחה הזו. מהבכי הזה. נכון
שהייתי נבזה לכמה מחברות שלך אבל... למה בכלל אני מתאמץ? את
בכל מקרה לא מקשיבה. וסתם גיבשת דעה על מי אני ומה אני. אני לא
מבין: מה בכלל אנחנו עושים ביחד?"
"אז למה אתה לא מחזיר את הגיחוך האווילי? זה הסמל המסחרי שלך,
לא?"
"יאללה, תלכי קיבינימט."
"מה קרה, חמוד שלי, נפגעת? בסוף נגלה שיש לך אפילו רגשות. מבזק
חדשות מיוחד! באמצע כוכב נולד חמש. צביקה הדר קוטע את השידור
ומודיע לחמישה מיליוני הצופים, שזה עתה אושר לפרסום. באמצעות
טכנולוגיה חדשנית. פיתוח ישראלי מהפכני בתחום האופטיקה
הפיסיקלית. מדענים ישראלים גילו שתי תגליות מהפכניות. גבירותיי
ורבותיי, יש חיים על המאדים. כן, כן יש חיים. והתגלית השניה
היא שהתגלו סימנים מבטיחים לרגשות...
תוריד... תו... תו... תוריד את היד מהפה שלי. תגיד לי, אתה
השתגעת לגמרי? שלא תעיז, בחיים שלך, לתפוס אותי ככה ולסתום לי
את הפה. מה קרה? האמת כואבת?"
"את בת זונה אמיתית. את יודעת?"
"בסוף אני בת זונה. לפני חמש דקות לא חשבת ככה. האמת היא שלפני
חמש דקות לא חשבת. נקודה. בכל אופן לא עם מה שנהוג לחשוב."
"למה את כזאת ביצ'ית? לא התכוונתי לשום דבר רע."
"אז למה כן התכוונת?"
"לא יודע. חשבתי שיהיה נחמד כזה. את יודעת? נפגשים, מכירים,
יוצאים. רגיל כזה. עשיתי את זה כבר כל כך הרבה פעמים. אבל
איתך, איתך זה היה אחרת. מהתחלה הרגשתי שאיתך זה אחרת. אני לא
יודע איך להסביר."
"אז ככה אתה אומר לכולן? את מיוחדת. איתך זה אחרת. אחר כך אתה
ושני החברים המגעילים שלך עושים השוואות. 'בודקים את הסקור'.
לא ככה אתם קוראים לזה?"
"מאיפה..? תראי, זה לא נכון. אל תסתכלי עליי ככה."
"אני פשוט רוצה לראות איך נראות העיניים של אחד שמשקר כל כך
הרבה."
"אני לא משקר."
"כשמתחילים אי-אפשר להפסיק, מה? אתה מבין שאני יודעת הכול. על
התחרות הדוחה שלכם. על מה שעשיתם עם כמה מהבנות שלא כל כך
הסכימו. וגם על מה שקרה בערב יום כיפור במקלט של בית הספר אני
יודעת."
"איך את יודעת? לא יכול להיות שאת יודעת."
"אתה מקשיב למה שהפה שלך פולט? או שאתם רק במקרה גרים באותו
הגוף?"
"אז... אז... למה? אז ל... ל... למה?"
"התחלת לגמגם לי פתאום? איפה עכשיו הלשון החלקלקה שלך? אז מה?
אתה כבר לא ה'גבר'? זה שהראה לי מאיפה משתין הדג. מה תספר מחר
לחבר'ה? היתה בדיקת שמן או לא היתה? עשית הרצה או שעכשיו צריך
להכניס אותי למוסך לטיפול עשרת אלפים?"
"..."
"למה אתה לא עונה עכשיו?"
"אין לי מה להגיד לך."
"אין לך איזה משפט מחץ? משפט שיבהיר לי מה מקומי ומי פה
הגבר?"
"..."
"אז אתה לא מדבר איתי? כי משיכת כתפיים זו שפה שאני לא מבינה.
גם כיווץ גבות ומבטים חודרים וזועפים אני לא מבינה."
"די, תעזבי אותי!"
"אבל זהו בדיוק! שאני לא רוצה לעזוב אותך."
"תעזבי לי את האוזן."
"חמודי, מה קרה זה לא נעים? קודם אהבת מאוד. למה אתה קופץ?"
"היד שלך קרה."
"אז גם זה לא נעים? טוב, מה דעתך על זה? תשכב כאן. תתפנן. בא
לי חשק לפנק אותך."
"אני לא מעוניין עכשיו."
"ל-א י-כ-ו-ל ל-ה-י-ו-ת. אתה רוצה להגיד לי שהשעתיים בהן
ניסית לשכנע אותי לעשות את זה היו סתם? 'תראי, זה לא מגעיל
בכלל. הרבה בנות עושות את זה. את תתפלאי כמה תהני מזה'."
"לא בא לי עכשיו. מה קרה לך? השתגעת על כל הראש."
"'לא בא לי עכשיו' לא תופס, חמוד שלי. 'לא בא לי עכשיו', 'אני
לא מעוניינת', ואפילו 'די, מספיק, אני לא רוצה' לא הפריעו לך
עד היום. אז למה שזה ישנה כעת?"
"אני לא התכוונתי. זאת אומרת, איתך, איתך אני לא התכוונתי."
"מה לא התכוונת איתי?"
"איתך, רציתי שיהיה אחרת. איתך זה היה... מאהבה."
"אז מה אתה אומר לי?"
"את מבינה לבד. את מספיק חכמה."
"אם אתה גבר אז תגיד את המילים."
"אני לא יכול."
"אתה לא יכול להיות גבר?"
"אני לא יכול להגיד."
"למה?"
"די כבר עם ה'למה' הזה. אני לא יכול וזהו."
"אני מבינה."
"לא אמרתי."
"מה לא אמרת?"
"לא אמרתי את זה אף פעם לאף אחת."
"האמת היא שאני די מרחמת עליך."
"אני... אני... כזה... אוהב אותך."
"מה אתה אומר? ברצינות?!"
"את צוחקת עליי?"
"אני צריכה לצחוק עליך?"
"אני אומר לך משהו שלא אמרתי לאף אחת ואת..."
"אז בוא, אני אפצה אותך. אני אעשה לך משהו שאף אחת לא עשתה לך
עד היום."
"מה?"
"תשכב ותשתחרר. מה קרה, מותק? זה לא נעים לך?"
"זה נעים. זה מטריף. אבל..."
"אבל מה?"
"אני לא חושב שאני יכול עכשיו. למה את צוחקת?"
"חכה, יש לי דמעות."
"זה לא מצחיק בכלל."
"כנראה שאנחנו עדיין חלוקים בדעותינו לגבי מה מצחיק ומה לא.
תגיד, שני החברים שלך גם יחשבו שזה לא מצחיק?"
"את לא תעיזי לספר להם."
"למה? רק לך מותר לרוץ ולספר לחבר'ה? אני משוכנעת שכל החברות
שלי ימותו על זה. אני כבר רואה את הצחוקים כשאספר להם ששיחקנו
דוקים אבל היו רק מקרונים. תן לי רגע להרגע. די. די, אני לא
יכולה יותר."
"את לא תספרי להם כלום."
"למה לא?"
"כי... כי..."
"כי מה?"
"כי זה מאוד יפגע בי ואת לא בחורה כזאת."
"אההה, אני מבינה. אני לא, אבל אתה כן?"
"את פשוט לא תעשי לי את זה. את פשוט לא."
"מותק. אני לא כל כך טובה כמו שאתה חושב. לפחות בחלק הזה לא."
"בבקשה. בבקשה לא. אני, אני באמת אוהב אותך."
"לא יכול להיות! אני רואה טוב? מה זאת הלחלוחית הזו?"
"זה כלום."
"ואם ניגבת את זה בגב היד, אז מה? זה כאילו לא קרה?"
"למה את חייבת להיות ככה?"
"כי אני כזו. ידעת את זה ביום שפגשת אותי. חיה את הרגע, זו
הסיסמא שלי. האמת היא שלא, אבל מעכשיו החלטתי שזו תהיה הסיסמא
שלי. מה אתה אומר? מותק!"
© כל הזכויות שמורות לרונן |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.