מי מכם לא הרגיש בודד? יש לקוות שזה טיזר טוב מספיק. ובכלל,
אם לא תעיפו מבט, אני חושב שהעמוד וקצת שכתבתי ירגישו בודדים.
ולכן, כפי שאמרו חכמינו - "אני פונה אל הלב הרחום שלכם".

פול אוסטר התיימר לכותרת הזו. אני רק כותב על ההרגשה. בדידות,
אומר לעצמו כל מי שמרגיש בודד, היא כנראה הדבר הכי נורא בעולם.
אוקיי, אולי הגזמתי. אולי לא כל אחד. אולי זה רק אני.

אולי כל אחד צריך להרגיש בודד מדי פעם. מי שיותר מדי ביחד, מעט
מדי עם עצמו, שוכח בסוף מהו, במובן כלשהו. לא שומע כל כך את
עצמו מדבר, שומע רק אחרים - ואולי בסוף לא מקשיב, לא להם וגם
לא לאיזשהו "קול פנימי". אולי צריך גם להיות בודד מדי פעם, כדי
להעריך יותר את התחושה של 'יציאה מבדידות'. אתה מעריך הרבה
יותר את השמש כשהיא זורחת אחרי חודשים של גשם, מאשר תקופה בה
היא קופחת עליך יום אחרי יום.

ועדיין, זה לא מרגיש הוגן, או נחמד, או מוצלח, להיות בודד מכל
כך הרבה כיוונים בו-זמנית. זה מרגיש כמו משהו שלא נעים להודות
בו, קצת כמו הפרסומות משכבר הימים לאישזהו מוצר מזון
(סנפרוסט?) בהן הילד אומר להורים הצמחוניים "אני אוהב
ב...ב....בשר." באותה הפרסומת, ההורים היו מעדיפים כנראה שיאמר
שהוא אוהב ב...ב...בנים - ועדיין... מה אם היה אומר שהוא בודד?
כנראה שהיו עוטפים אותו בדאגה פולנית, וזו כבר סיבה מספיק טובה
לכל בן אדם מעל גיל 15 עם בגרות רגשית מינימלית לא להסגיר את
הרגשת הבדידות שלו.

אז למה אני מסגיר את ההרגשה הזו כאן, בעצם? כנראה בגלל הצורך
לפרוק והנוחות שבזרות.
אם אתה מרגיש בודד כי קרה משהו ספציפי - אהובתך עזבה אותך,
הכלב נפטר ולא ישוב עוד, סיימת שירות צבאי ועכשיו הלכה המסגרת.
קל לך יותר, במובן מסוים, למצוא עם מי לחלוק.

נדמה לי שהרגשת הבדידות מהסוג הגרוע יותר היא זו שאני מרגיש
כרגע - בדידות משולבת, שמגיעה מכל הכיוונים, בדידות שהיא תוצאה
של החלטות שלי, עליהן אני מתחרט. והדבר הגרוע ביותר טמון בעצם
זה שאני לא מסוגל לשים את האצבע על נקודות מסוימות בהן טעיתי.
אבל עדיין צובטת אותי - זה בעצם פועל עדין מדי, יותר נכון יהיה
לומר "לוכדת" אותי בצבתות ברזל - ההרגשה שטעיתי בכיוון.
התבודדתי מדי עם עולם פנימי משלי, הזנחתי או ויתרתי על אנשים,
דברים, תחומים, חוויות - והתמקדתי יותר מדי במטרות 'גדולות'
וב"יום אחד". נתתי מעצמי יותר מדי בצבא, בלימודים, ברשימת
משימות אינסופית, ופחות מדי לסביבה הקרובה שלי. כנראה שהזנחתי
את זו שאהבתי (ואולי אחרי כל כך הרבה זמן ביחד לקחתי אותה
כמובנת מאליה, למרות שהבטחנו זה לזו שלא נעשה את זה אף פעם).
כנראה שהזנחתי גם את המשפחה שלי, שאולי הייתה זקוקה לי יותר
מכפי שהייתי מוכן להודות. בוודאי שהזנחתי את החברים. ואולי גם
הזנחתי את עצמי בעצם זה שהזנחתי חוויות פשוטות, יומיומיות,
שפשוט היו עוזרות לי יותר... לחיות, בניגוד ל"להסתכל על עצמי
מבחוץ" רץ כמו אוגר חסר ישע במין סרט נע שכזה.

כמובן, אתה "תופס את עצמך" רק כשהכל, או לפחות חלק גדול מאותו
"הכל", מה שהוא לא יהיה - נשבר. האהבה, המשפחה, אולי פשוט חלק
בלתי מוגדר בך. הדחף הראשוני הוא לרוץ קדימה, "התחלות חדשות",
יהודה פוליקר שצועק ש"חופשי זה לגמרי לבד", ו"כל סיום הוא
התחלה חדשה" (בחור מקסים, אגב, אבל סביר להניח שאצלו המצב
הפוך, ברור לחלוטין לכל בן אדם עם דמיון מינימלי שפוליקר נולד
מ' 1.80 עם זקן, זיפים, כרס, קול צרוד וחולצה שחורה. ובוזוקי).
אז אתה מתכנן 80,000,000 תוכניות על היום שאחרי הצבא, ואחרי
האהבה, ועל חו"ל ולימודים וטיול וחברים, ובין לבין אתה פשוט
עוצר לחשוב, קופא ולא ממש זז.

ברגעים טובים זה מרגיש כמו טום הנקס מרשים שכזה, ברגע יפה
במיוחד ב"נדודי שינה בסיאטל", מן בדידות עצובה אבל יפה,
שרמנטית ורומנטית בו-זמנית, שגורמת להמוני מקשיבות דומעות
להציף את הרדיו. וברגעים טובים פחות אתה פשוט רוצה שהשמש תבוא
מחר בבוקר ותזיז את כל האפור המציק הזה ממך.

ובאותם רגעים, באיזשהו מקום ילדותי, או אולי פשוט אנושי. אתה
חולק את התחושה הזו בעולם וירטואלי, זר, שבו יקראו על הבדידות
שלך 300 אנשים או אולי 3 - נראה מחר.

לא ברור לי למי אני אומר את זה, ובכל זאת, לילה טוב.