היום ביקרנו בגיהנום, בפלנטה האחרת, באושוויץ בירקנאו.
נכנסנו בשער הלבנים המפורסם והמשכנו לרמפה שבה פעם עמד מנגלה
וקבע גורלות באמצעות הבוהן שלו, מי לחיים ומי למוות. שם שמענו
את סיפורו של זליג (אבל לא על זה אני רוצה לדבר), משם המשכנו
למגורי הנשים, נכנסנו וראינו דרגשים קטנים, מטר וחצי על שניים,
ועל כל דרגש כזה ישנו לפחות שלוש נשים. רואים, מזדעזעים, רוצים
לבכות אבל אי-אפשר, כאילו יש איזו חומה או סכר שמונע מהדמעות
לצאת. ממשיכים. מגיעים לביתן הילדים, אומרים שלא היו ילדים
באושוויץ, אולי הם צודקים, אחרי הכל הילדים האלה נאלצו להלחם
כל יום על חייהם ממש כמו כל המבוגרים, שומעים את זה והחומה
עדיין עומדת איתנה.
מגיעים למקלחות. בהתחלה למקלחות עם מים אמיתיים ואחר כך
למקלחות הגזים, והחומה עודה עומדת איתנה, רואים עגלות בהן
הובילו את אפר האדם מהקרמטוריומים והחומה עוד חזקה.
רואים את ההריסות של הקרמטוריומים, שומעים מה קרה ואיך הובילו
אנשים למוות ובכל זמן ההסבר אני אניף את הדגל מעל ההריסות,
מוכן להראות לרוחות של המתים היהודים: "תראו, בזכותכם יש לנו
מדינה, בזכותכם אנחנו כאן, זוכרים ולא שוכחים". וחומת הרגש עוד
חזקה והדמעות אינן יורדות.
אחרי זה נסענו לאושוויץ אחד ועברנו בשער המפורסם שעליו כתוב
באותיות מתכת:
ARBEITT MACHT FRAY
העבודה משחררת
וחומה חזקה. אנחנו שומעים את סיפורו של גוגול - גוגול היה נער
בבית היתומים של קורצ'אק וליום הולדתו קורצ'אק קנה לו מפוחית
וגוגול התחיל לנגן וזה מה שהציל אותו. באושוויץ הנאצים שמו
אותו במקהלה שניגנה לאנשים בכניסה לקרמטוריום ואז גוגול התחיל
לנגן עם עיניים סגורות כי הוא לא יכל לסבול את מראה האנשים
ההולכים אל מותם ומאז הוא ניגן כל חייו בעיניים עצומות. לימים
גוגול עלה ארצה ולימד נגינה ובמלאת חמישים שנה לשחרור אושוויץ
הנשיא הזמין אותו עם המשלחת אבל הייתה סכנה לבריאותו, אך גוגול
אמר שהוא ילך לשם גם אם זה יהיה הדבר האחרון שהוא יעשה והוא
הלך לשם ומול הקרמטוריום הוא ניגן את שירו, שיר העיירה
בלזץ.''
חודשים אחר כך הוא מת - והחומה עדיין עומדת.
המשכנו לחדר הזיכרון: חדר קטן וחשוך שבו כל אחד מקריא את שמות
הקרובים לו שנספו בשואה ומדליק נר, לי לא היה שם לומר, אך
עזרתי להדליק נרות, שומעים ושומעים והרשימה מתמשכת, אך החומה
עדיין איתנה.
אנחנו עוברים חדר, מגיעים לחדר בו אנחנו רואים בהתחלה כד אפר,
כד עם אפר של אדם אחד, והחומה עדיין חזקה. טיפה קדימה יותר
בחדר אנחנו רואים בובה שבורה, ופתאום יש סדק בחומה, כשאני קולט
את מה שכבר ידעתי, הם רצחו גם ילדים. מוזר איך שדבר כל כך קטן
יכול לעורר תגובה שכזאת. אך אנחנו ממשיכים, עולים במדרגות,
נכנסים לחדר בו מראים דגם של הקרמטוריום ואיך הוא עבד, שומעים
איך עבדה מכונת המוות ועדיין רק סדק בחומה.
ואז אנחנו עוברים חדר, אני נכנס, מפנה את המבט שמאלה כדי לראות
מה יש בחדר הזה והחומה מתמוטטת כליל. אני רואה מאחורי חלון שבע
טונות שער אדם, ואני בוכה אך בכל זאת מצליח לעשות איזושהי
תמונה של זה ואני ממשיך לחדרים האחרים ורואה ערמות של נעליים,
קביים, משקפיים, סירים, מזוודות ועוד פרטים שפעם היו שייכים
לאנשים חיים, אך הנאצים רצחו אותם בדם קר.
ממשיכים, יוצאים מהבניין, וכל אותו זמן הדמעות לא מפסיקות לרדת
אך אני צועד בראש מורם, ואז אני מבין עד כמה נכון המשפט:
"אושוויץ - פלנטה אחרת". רק באושוויץ אפשר לצעוד כשבוכים מכל
הלב, אך עם ראש מורם כאומרים "ניצחנו".
הגענו לקיר המוות שנהרס ושוחזר, במקום ההוא הוצאו האנשים להורג
בירייה. בוכים אך הזרם של הדמעות מתחיל להיחלש.
ממשיכים ומגיעים לגרדום בו הוצא להורג ראש המחנה שלא הביע כל
התחרטות על מעשיו גם במותו.
משם המשכנו חזרה לבירקנאו, לראות טקס שערך בית ספר אחר. הטקס
היה טוב ובסופו צרחנו את התקווה, שכולם ישמעו וידעו שאנחנו
ניצחנו. בחזור ראינו את אחת השקיעות המדהימות ביותר בעולם מעל
אחד המקומות הנוראים ביותר על כדור הארץ, כשהגענו למלון דיברנו
על מה שהרגשנו וקיבלנו מכתבים מהבית. נתבקשנו לצייר ציור בפחם,
ציור של מה שאנחנו חושבים. אחר כך התקשרתי הביתה ושוב נזכרתי
במה שעברנו ועדיין בכל פעם שאני נזכר אני בוכה מחדש.