לגליה, אלכס ורויטל, בתקופה שהייתן "צוות תקשורת"

כולם עמדו על רגליהם בחדר הגדול וצפו במסך הענק. האותיות
הירוקות שעל המסך, צובעות את החדר כולו באור ירקרק, השרו בחדר
הגדול אווירה מחשידה משהו. צלילי המקשים היו הצליל היחיד שנשמע
באויר. הוא הקליד את הפקודות. תו אחר תו, לאט ובזהירות.
"לפני שאתה מקיש אנטר, תהיה בטוח בזה", לחש לו סשה.
"מעולם לא הייתי בטוח יותר."
קול ההקשה על המקש נשאר מהדהד באזני הנוכחים כולם. נדהמים עמדו
הם בחדר הגדול, אל מול מסך ענק, וציפו בהתרגשות לבאות.

התעוררתי. "איזו תחושה טובה!" אמרתי לעצמי.
מתחתי את איבריי ומחיתי את קורי השינה מעיניי.
הבטתי על עצמי במראה, בוחנת את עצמי כבכל בוקר.
"הכל במקום", חייכתי לעצמי, "הידיים, הרגליים, הכל טוב."
קפצתי במקום. הרגשה מוזרה להיות באוויר ולנחות על הרצפה.

מאחר ולא הכרתי את המקום בו התעוררתי, התחלתי מסתובבת הנה
והנה. מקום נחמד, גדול, חדרים מרווחים, מסדרונות רחבי-פס. מצא
חן בעיניי. אבל היה לי משעמם. חיפשתי את דלת היציאה, ללא
הצלחה. התהלכתי מחדר אל חדר, עושה את המוטל עליי: מציעה את
המיטה כאן, מדליקה את האור שם, הדברים הרגילים.
במטבח היה בלאגן רציני, אבל זה היה קטן עליי. כשחושבים על זה,
בסך הכל שטפתי כמה כוסות וצלחות וקיפלתי את המפיות ואת המגבות.
החלטתי שאני חייבת לעוף מכאן לפני שאשתגע, אז ניסיתי לחשוב
בהגיון איפה תהיה דלת היציאה. הלכתי אל הסלון, ומשם אל המבואה
הגדולה עם העציץ המכוער. שם ראיתי שלט קטן וירוק שמוצמד לתקרה,
כאילו שאחת מאבני התקרה מוציאה לשון שקופה. השלט הורה באותיות
דקיקות את המילה "יציאה". חייכתי, ולחצתי בקלילות על ידית
הדלת.

בחדר המדרגות היה שלט מאיר עיניים: "System Folder. Read Only
Access". לא ירדתי לסוף דעתו, אבל המשכתי ללכת. ירדתי שתי
קומות, מקפצת בקלילות ארבעה או חמישה גרמי מדרגות. מה שהיה
נראה לי קצת מוזר הוא שעברו ליידי עשרות אחרים, מבוגרים יותר.
לא התקרבתי אפילו לגילם. והם נראו עסוקים, רובם סחבו תיק גדול
עם מסמכים. לי היה רק ילקוט כזה של בית ספר בלי הרבה דברים.
אבל שמרתי עליו מכל משמר. המשכתי לרדת עד שהגעתי אל המבואה של
הבניין. ביציאה עמד שומר חמוש, חמור פנים.
"לאן זה, גבירתי?"
"האמת שאיני יודעת."
"יש לך אישור יציאה? יש לך נתיב מדויק של העברה?"
לא היה לי מושג על מה הוא מדבר, אבל שיתפתי פעולה, כי כבר נמאס
לי מהבניין הארור.
"כן כן, איך שכחתי? אני צריכה להגיע למרכז העיר."
"למרכז?" עיניו של השומר נפתחו לרווחה, "שנים אף אחד לא היה
מיועד לשם. אבל אני רואה שאת עדיין צעירה, אולי מפני כך את
רוצה להגיע לשם."
הוא הסס רגע, ושאל "אם יורשה לי, העלמה היא עדיין בטא, הלא
כן?"
עדיין לא הבנתי מה הוא רוצה מחיי, ולמרות שאני מנסה לשתף
פעולה, הרגשתי נימה של חוצפה בשאלתו.
"אינך מתבייש לשאול שאלה כזו?" הבטתי לו ישר בעיניים.
"אני מתנצל", הוא החוויר, הביט על נעליו המצוחצחות, והפטיר,
"את רשאית לצאת. יום נעים והמשך פעולה נח."
יצאתי מהבניין אל הרחוב. כאן היו עוברי אורח מכל הסוגים ובכל
הגילאים. המבוגרים הביטו בי בקנאה. שמתי לב שכל הצעירים הולכים
הרבה יותר מהר מהמבוגרים. המשכתי ללכת, והרגשתי שאני מפספסת
משהו. החלטתי לדבר עם אחד מהם.
"סליחה, מה השעה?" שאלתי אחד מבוגר, אבל לא מאוד מבוגר.
"אם את שייכת ל GMT אז עכשיו 04:53:41.2301."
אז אוסיף לזה שניים, ואקבל 06:53:41.2301, חשבתי לעצמי. עדיין
מוקדם.
"ולאן מועדות פני אדוני, אם יורשה לי?"
"אני אוסף אשפה, עלמתי. הסתכלי מסביב, את רואה את כל אלה
שמשליכים אחריהם את תיקיהם בעוזבם ביניינים? כל תיק זרוק אני
אוסף. ומשמיד אותו."
שמתי לב שיש לו בגד מיוחד, לא כמו של כולם. היה נדמה לי
שזיהיתי את המילים System Process על דש בגדו. היה כתוב שם
באותיות גדולות יותר "גרשון".
הוא היה מאד מנומס והערכתי את זה, למרות שמו המצחיק.
"טוב, תודה לך. האם ידועה לך הדרך אל מרכז העיר?"
"הו, ידועה היטב, עלמתי. לכי עד סוף הרחוב ואז פני למטה."
"למטה?" הרמתי גבה.
"כן, עלמתי, פני למטה."
"תודה לך, יום טוב והמשך פעולה נח."
"וכן לעלמה."
המשכתי ללכת עד סוף הרחוב, ופניתי למטה, לרחוב גדול יותר,
ורחב-פס הרבה יותר. תפשתי חשמלית, וירדתי איתה עד למרכז העיר.
הגעתי.

במרכז, היה בלאגן מטורף: היו מיליוני אנשים והם פשוט רצו. תארו
לעצכם! רחוב הומה אדם כולם צפופים ורצים. כולם רצים. כל אחד
צועק דברים אחרים בשפות אחרות, ולכולם תיקים גדולים. מובן שאלה
עם התיקים הגדולים יותר רצו לאט יותר, אבל עדיין - המולה ושאון
הן מילים מאוד חלשות לעומת מה שראיתי שם.
דווקא שם, בתוך כל ההמולה, הבחנתי בדבר שאותו הרגשתי שאני
מפספסת. כלבלב. כלבלב לבן ומתולתל שעוקב אחרי מרגע עזבתי את
הבניין בו התעוררתי. עצרתי רגע (וכמעט נפלתי, כי כולם דחפו
אותי עד שהבינו שעצרתי), והסתכלתי בו בעיון. הוא כשכש בזנבו,
ופלט נביחה חרישית. "איזו לשון מצחיקה", חשבתי לעצמי. התקרבתי
אליו צעד אחד, והוא גם הוא התקרב. הרמתי אותו בידיי, והוא קרן
מאושר. "איזה חמוד", חשבתי. אבל איך אקרא לו? אני חייבת לתת לו
שם. חשבתי קצת והחלטתי לקרוא לו רובי.
"בוא רובי, בוא נלך לראות מה יש שם למטה", אמרתי לו, מניחה
אותו על הקרקע לרגליי. המשכנו ללכת, אני ורובי, בהמולה הסואנת
של מרכז העיר. השמיים היו מאד מוזרים. מעולם לא ראיתי כאלה
שמיים. הם החליפו צבעים במהירות, ירוק-צהוב ולפעמים אדום. אבל
השמיים האדומים היו לרגעים קלים, מייד לאחר מכן חזר ההבהוב
הירוק-צהוב. חשבתי שמשהו לא בסדר. השמיים צריכים להיות
כחולים.

בחדר הגדול עם המסך הענק פערו פיהם כולם בתדהמה.
"כחולים?!" מישהו צעק.
"רובי?" סשה שאל את עצמו, מהורהר קצת.
כולם התחילו ממלמלים, עד שהוא התחיל לצעוק ולהסביר:
"שקט בבקשה. כולכם יודעים שלארנינה יש בינה מלאכותית."
"זה עדיין לא מסביר למה היא יודעת ששמים צריכים להיות כחולים!"
צעק מישהו מהקהל.
"אתה צודק," הוא אמר, "אבל כנראה שהיא הצליחה להתחבר למאגר
מידע אנושי, אפילו אם היא לא הרגישה בזה. אתם חייבים להבין דבר
אחד, רבותיי. יש לארנינה תת-מודע."
הקהל נדהם והביט בו. תת-מודע? הוא השתגע, הם חשבו.
הם לא ידעו שזו רק ההתחלה.

עיניו ואוזניו של רובי תמיד היו מכוונות לעברי. חשבתי שהוא חבר
טוב, עד שהבחנתי במשהו נוצץ בעיניו. הרמתי אותו והסתכלתי לו
בעיניים. ראיתי איך האישונים שלו קטנים וגדלים בהתאמה למרחק בו
אני מחזיקה אותו. "זו תכונה שאופיינית למשהו אחר, לא לעיניים"
חשבתי לעצמי. התרכזתי טוב-טוב, עצמתי עיניים. ניסיתי להיזכר
במילת הקסם. ובעודי מחזיקה את רובי הנחמד והמלבלב בידיי, נבחתי
באוזנו כך:
"הרוג תהליך מערכת מרכזי!"

רובי מת. החזקתי כלב מת ביד. נבהלתי מעצמי, וממנו, והשלכתי
אותו על הרצפה.
"באמת, תהיי בן אדם!" שמעתי קול מוכר מאחוריי. הסתובבתי וראיתי
את גרשון.
הוא חייך אליי ואסף את רובי אל חיקו. רובי נעלם ברגע שגרשון
הרים אותו מהרצפה, בדיוק כמו שגרשון עושה לכל התיקים הזרוקים.
נזכרתי שהוא אוסף אשפה. ואני, ברוב טיפשותי הפכתי את רובי שלי
לאשפה.

"תריץ אחורה!" צעק מישהו. ההקלטה חזרה אחורה, והמילים "הרוג
תהליך מערכת מרכזי" היו המילים האחרונות שרובי הצליח לשדר
אליהם. האנשים בחדר הגדול עם המסך הענק, היו אובדי עצות,
והחליטו לעזוב הכל.
"עוד תשמעו ממנה! אל תדאגו, אני מבטיח לכם שיבוא יום והיא תמצא
אתכם!"
הוא התרוצץ בין כולם, מתנצל, מנסה לרצות אותם. אבל אף אחד לא
האמין לו. כולם הלכו איש איש לדרכו. סשה, כשיצא מהבניין, הביט
לאחור בשלט הגדול שהורה "TKAI", נאנח והמשיך ללכת. רק הוא נשאר
בחדר הגדול מול מסך ענק בצבע כחול מרגיע, שם את ראשו בין ברכיו
והתחיל להתחרט על הפקודות שנתנו לארנינה חיים משל עצמה. ועדיין
משהו בתוכו אמר לו שאולי הוא עוד יפגוש אותה בדרך זו או אחרת.

"אולי תסביר לי מה קרה לכלב שלי?" שאלתי את גרשון.
"איזה כלב?"
"הכלב שלפני שנייה נעלם בין ידיך!"
"סלחי לי, עלמתי, אך אין לי זכרון משל עצמי, אני מתבסס על
זכרון המערכת."
גרשון הצביע על המילים המוזרות שעל דש בגדו.
"אתה אחד מאלה? אתה סוג של סוכן?"
"לא בדיוק, עלמתי, יש לי pool משלי, אבל בסופו של דבר, אני אכן
מתבסס על זכרון המערכת. את צריכה לשמוח בחלקך, אני רואה שיש לך
בגדים של מישהו חופשי."
"כן..." חשבתי לעצמי, "לשמוח בחלקי."
"יום נעים והמשך פעולה נח!" אמר לי גרשון, מתרחק והולך לעבר
תיק שהושלך על האדמה.
המשכתי ללכת לבדי, מהרהרת. משהו במציאות ההזויה הזו נראה לי לא
אותנטי. אני עדיין הרגשתי שאני מפספסת משהו. יתרה מזאת, הרגשתי
שאני לא ממצה את הפוטנציאל שלי. הרגשתי שאין לי כח ברגליים
ללכת מהר כמו לאחרים. הייתי חייבת לצאת. לברוח ממרכז-העיר הזו.
לברוח מהמציאות הזו. הרגשתי וידעתי שיש מקומות טובים יותר.
לצאת. לצאת. לברוח. אישוניי התכווצו, אגרופיי נקפצו והתחלתי
צועדת כמי שהורגת נמלה בכל צעד. אחרים הסתכלו בי בתימהון אבל
לי לא היה אכפת. ידעתי לאן פניי מועדות. החוצה.
הלכתי לצד אלו שנראים לא שייכים. הם כולם הלכו באותו כיוון.
היה שם משפך גדול כזה, כאילו צוואר בקבוק במחלף של כביש מהיר.
הרגשתי שאני עומדת לצאת מהמציאות הזו, ושמחתי. הגעתי אל בניין
גדול שהיו כתובות עליו שלוש אותיות ענקיות: NIC. לא ידעתי מה
הפירוש, אבל ידעתי שזה טוב. נכנסתי פנימה.
כל אדם שעבר פעם את "שרשרת החיול" בבקו"ם ידע מה חוויתי בבניין
הזה. אם כי, זה לא היה בדיוק אותו הדבר. בחלק הראשון כל אחד
עבר בדיקות. בכלל לא התייחסו אליי כאל מישהי, אלא רק כאל אוסף
של נתונים יבשים, וזה היה מעליב קצת. בחנו אותי מכף רגל ועד
ראש, שאלו שאלות, חתמתי על טפסים. בתחנה הבאה הלבישו אותי בבגד
מיוחד. אמרו לי שזה עוזר לתובלה, אז שמחתי. לאחר מכן, הכניסו
אותי לאיזו חליפת חלל כזו, והרגשתי מאד מסורבלת. אני כבר לא
זוכרת כמה שכבות הלבישו עליי, או כמה תחנות עברתי, או מה היו
השמות שלהם. אחת אני זוכרת - CRC או משהו כזה. אמרו לי שזה
נועד לבטיחותי בנסיעה, ואחלו לי שאגיע תקינה, בריאה ושלמה.
בקיצור, הצלחתי להגיע לתחנה הסופית, ושם נכנסתי לצינור כזה
מפותל וארוך כמו מגלשת מים. וואו, זה היה כיף. היו כמה מגלשות
כאלה אחת ליד השניה, והרגשתי שאני ממש טסה במהירות האור. עצמתי
עיניים עד שהגעתי לאותו חדר. "מוזר," חשבתי לעצמי, "כל הנסיעה
הזו וחזרתי לאותו מקום?" אלא שמהר מאד הבנתי שאני במקום דומה,
אבל בהחלט לא באותו מקום. כאן העניינים תקתקו ממש מהר. תוך
דקות ספורות הוציאו אותי מכל השכבות המסרבלות, ושחררו אותי. זו
היתה תחנת רכבת. לא האמנתי למראה עיני. תמיד סיפרו לי על תחנות
רכבת, אבל מעולם לא הייתי באחת. שמחתי מאד וניגשתי לרכוש לי
כרטיס.

"בוקר טוב, ארנינה, איך אפשר לעזור לך?"
הפקידה בקופה חייכה חיוך מלאכותי.
"סליחה?" שאלתי, "את מדברת אליי?"
"כן, שמך הוא ארנינה, הלא כן?"
"האמת היא שאיני יודעת. ייתכן שאת צודקת."
"לא עברת זיהוי?"
"סליחה, אבל אני לא מבינה. אשמח לרכוש כרטיס."
"בשמחה. להיכן עלמתי מעוניינת להגיע?"
"איני יודעת. אשמח לקבל רשימת יעדים של התחנה."
"ובכן, הביטי מאחורייך אל הלוח האלקטרוני. הבא בתור!"

הסתובבתי לאחור והתקרבתי אל הלוח הענק. לא הבנתי כלום. הכל היה
כתוב בייצוג הקסאדצימאלי. האותיות הירוקות נעו במהירות לכל
הכיוונים על הלוח, וזה היה מאד מבלבל.
"סליחה," שאלתי מישהו, "תוכל להסביר לי איך לקרוא את הלוח?"
הוא היה עם משקפי שמש צהובים, וזה ממש הצחיק אותי.
"בטח בובה, שימי לב: כששורה חדשה מגיעה משמאל, תקראי אותה. כל
זוג תווים הוא מייצג אות, את יודעת לספור עד 16, נכון? יופי.
טו מייק א לונג סטורי שורט, כל שורה חדשה היא המפתח של השורות
האחרות על המסך, הכל מוצפן, כדי שזה יהיה בטוח, את מבינה,
בובה? אבטחת מידע זה חשוב. על כל פנים, תקראי את השורה הראשונה
ואז תביני הכל. חייב לרוץ, ביי מותק."
החלטתי להתעלם מהבחור המוזר הזה, אבל הקשבתי לעצתו. במשך כמה
דקות בהיתי באותיות הירוקות הטסות האלה, עד שלפתע התגלה לעיני
המחזה. הצלחתי לחשב את כל החישובים המסובכים האלה, ופשוט קראתי
את מה שכתוב. מה שהיה מיוחד בזה הוא שלא הייתי צריכה לחשב כל
פעם מחדש, מהרגע שלמדתי לעשות את זה, המסך כאילו התחיל להקרין
רק בעברית, לאט וברור. כעת נותר לי רק לבחור יעד שמצא חן
בעיניי.
חזרתי לקופה, מחייכת.
"אני רוצה להגיע אל Server0 !"
"זה יהיה חמישים שקלים, בבקשה."
הוצאתי את הארנק שלי והגשתי לה כרטיס אשראי. הוא היה כסוף והיה
כתוב עליו TKAI.
היא הביטה בכרטיס בהערכה, החליקה אותו במכונה שלה והגישה לי
כרטיס עם מסך LCD קטן עליו.
"הכרטיס הוא גם GPS שנועד לעזור לך להגיע אל הרציף. יום נעים
ו..."
"המשך פעולה נח." השלמתי את המשפט והלכתי לדרכי.

הכרטיס הורה לי ללכת אל כיוון הרציפים. איזו המולה! הלכתי בין
כאלה שהיו עם תיקים, לבין כאלה שהיו בלי. צעירים ומבוגרים,
גברים ונשים, כולם היו שם, וכולם הזדרזו. ובכן, "זו תחנת
רכבת," הזכרתי לעצמי. הכרטיס צעק עליי והורה לי להזדרז פן
אפספס את הרכבת.
הזדרזתי והלכתי אל הרציף. נכנסתי אל הרכבת. על השלטים הזוהרים
בצידי הרכבת ובתוכה היה כתוב Server0. וזה היה טוב. מצאתי לי
מקום נוח ושקעתי בהרהורים.
אם אני ברכבת, זה אומר שאני עוברת ממקום אחד למקום אחר. אבל מה
היה המקום בו הייתי עד עכשיו? לא באמת הכרתי אותו. פשוט
התעוררתי שם הבוקר. מוזר שזה לא הפריע לי עד עכשיו. מה קורה
לי? לאן בעצם אני נוסעת? אולי אשאל את זה שיושב לידי מה הוא
Server0 . זה יכול להיות רעיון טוב.
"אם יסלח לי אדוני, לאן בעצם אנחנו נוסעים?"
"הו הו, אנחנו בדרך אל השרת המרכזי, הלא כן?"
"כן כן," השבתי, "אבל מה הוא בעצם?"
"ובכן, אף אחד לא יכול להבין את זה. חשבי על כל הרשת הזאת,
ודמייני שיש שרת אחד גדול ששולט על הכל. מעל לכל השרתים
האחרים, כמובן..."
"אנחנו בתוך... רשת?"
"איזו שאלה! את לא מרגישה את זה?"
"ובכן, כן, אני מרגישה הרגשה מוזרה שאני לא אמורה להיות כאן."
"שטויות. אז איפה את אמורה להיות אם לא כאן?"
"בעולם?" ניסיתי לנחש.
"בעולם?" הוא שאל בתמיהה.
"בעולם." אמרתי.

- "דני, הזהר כשאתה רץ במורד הגבעה!" צעקה לי אמא.
"כן אמא!" צעקתי. "בוא רובי, נרוץ!"
רצתי עם רובי, הכלב שלי, במורד הגבעה, על הדשא הגבוה. צחקתי
בקול, ורובי נבח.
אני זוכר שנתקלתי בשורש של עץ שהיה קצת גבוה מהאדמה. אני זוכר
שכשעפתי באויר זה היה נראה נורא לאט. אני לא זוכר שפגעתי
באדמה.
"דני!" אמא צעקה והתחילה לרוץ לעברי. אבל אני לא ידעתי את זה.
לא הייתי בהכרה. רובי נבח והתרוצץ מסביבי.
אמא חייגה 101 בטלפון הסלולרי שלה, מחבקת אותי, מדמם.
כעבור מספר דקות של דשא, נביחות, דמעות ודם, העמיסו אותי על
אמבולנס ולקחו אותי אל בית החולים. שם המצב שלי התיצב, אבל
נשארתי מחוסר הכרה.

על הוילון שמסביב למטה שלי היו מצוירים דובים קטנים והמון
ילדות קטנות עם שיער זהוב, שלדעתי הכוונה היתה ל"זהבה ושלושת
הדובים", אבל לא הייתי בטוח. היה חלון קטן בקצה החדר, וממנו
ראו את הירוק של העצים. היינו בקומה שישית, אם אני לא טועה.
המכשירים שהייתי מחובר אליהם השמיעו זמזומים ובעיקר צפצופים
במרווחי זמן קבועים. מישהו אמר למישהו אחר שזה הדופק שלי. את
כל הדברים האלה אני לא ראיתי ולא שמעתי. הייתי מחוסר הכרה.
מבחינתי, ישנתי שינה עמוקה מאד. ידעתי שיום אחד אתעורר. אבל
בינתיים המשכתי בשנתי הארוכה נטולת החלומות.

"ייקח זמן עד שהוא ישוב אלינו, גברת ילנוביץ'," אמר הרופא לאמא
שלי. אבל אני לא שמעתי אותו.
"כמה זמן?"
"קשה לי לומר כרגע. אני מקווה שזה יהיה עניין של כמה ימים. יש
עוד עניין שאני חייב לציין,"
הרופא השתתק לרגע.
"המשך, בבקשה" אמרה אמא.
"ובכן, לפי תוצאות חלק מהבדיקות, יש חשש קטן לפגיעה בזכרון של
דני. כשהוא יתעורר הוא יהיה מאוד מבולבל, ותשומת הלב שלכם תהיה
חיונית. בנוסף, אני מחויב להגיד לך שקיים סיכוי מסוים שדני...
יאבד לחלוטין את הזכרון שלו."

סשה חיבק את אשתו, כשהם מביטים בי, הילד שלהם, ראשו חבוש,
מחובר לכל מיני מכונות. הייתי בסך הכל בן חמש, אבל כבר הספקתי
לעשות הרבה בחיי. על כל פנים, ידעתי עמוק בפנים שאני לא מוותר
ואני עוד אחזור לעולם הזה. להוריי, לחבריי, לכלב שלי, לטיולים
ולדשא. עוד אחזור.

- "אנא וודאו תקינות בצאתכם מהרכבת. היציאה משטח התחנה באמצעות
כרטיס הנסיעה בלבד. יום נעים והמשך פעולה נח."
הקול הדהד במסוף של הרכבת. נדרכתי להקשיב לאן אני צריכה להגיע,
אבל הכרטיס שבידיי הראה לי זאת בצורה די ברורה. הגעתי אל התחנה
ונפטרתי מהכרטיס. לקחתי נשימה עמוקה של האויר הדחוס של Server
0 והתחלתי לחפש את עצמי. הכל היה כאן גדול יותר ומהיר יותר
מהמקום שממנו הגעתי. היתה תחנת אוטובוסים מרכזית לפני, וידעתי
שזה יכול להועיל. אבל הייתי רעבה ועייפה, אז החלטתי לעצור במסע
שלי, ולשתות משהו.
"זה יהיה שבעה שקלים, בבקשה."
שילמתי לקופאי ושתיתי לרויה את המשקה המוגז הכחלחל. התוית אמרה
"בטעם סמדר", ולא הייתי בטוחה מה זה. בכל מקרה, ליקקתי את
שפתיי בהנאה, זה באמת היה טעים.

מה שנחמד במקום הזה הוא שיש המון סוכנים כאלה שעוקבים אחריך,
ובודקים אם אתה עושה את העבודה שלך, וכל הזמן לוחשים לקצה
השרוול של החליפה שלהם מה המצב שלך. לא הייתי רוצה להיות סוכן
כזה, זה לא נראה כיף. הם גם נראו לי קצת מטומטמים (בלי
להעליב). והכל כל כך נקי ומסודר. אפילו אין אבק על המדרכה, אין
זבל, אין כלום. נקי ומסודר כמו שכונה חדשה שעכשיו נבנתה. אבל
רואים שזה לא חדש המקום הזה. מאד נהניתי פה, הרגשתי שאני יכולה
לרוץ ממש מהר. והאוויר כל כך צח ונעים. הרבה פחות חם מהעיר בה
התעוררתי הבוקר. אפשר לחשוב כמעט שיש כאן מערכת קירור.
מצד שני, הכל כאן כמו במרכז העיר. הכל צפוף, הכל זמין. יש כל
הזמן תנועה. ניחשתי שגם אם אגיע לכאן באמצע הלילה כל הרחש הזה
לא יעלם, אפילו לא קצת. אני לא אוהבת מקומות כאלה, יותר נחמד
לי להיות בכפר. במדשאות, בטיולים.

המשכתי ללכת לכיוון תחנת האוטובוסים ולקחתי אוטובוס לפארק. כאן
התיישבתי לי על ספסל, ובהיתי בשמיים הסגולים. ראיתי איך הרוח
גורמת לעלי הדשא הגבוהים להתכופף. הרוח היתה מאד חזקה, תיארתי
לעצמי שהיא מגיעה ממאוורר חזק מאד. כנראה גם מרעיש. הוצאתי
מהילקוט שלי ספר והתחלתי לקרוא בו. השמש כבר התחילה לשקוע,
והיה ממש נעים בפארק. הספר תיאר אותי ואת כל הפקודות שאני
מצייתת להן. זה היה לי מוזר לקרוא את זה. אבל הוא היה יבש
ומשעמם. אז החזרתי אותו לתיק. התחשק לי תפוח ירוק, אבל לא היה
לי. ואז ראיתי את זה מרחוק, דבר כזה לא ראיתי בחיים.

בקצה הפארק היה שביל מרוצף. אבל הוא לא היה שם. אני יודעת, זה
מבלבל ממש. אבל כך בדיוק זה היה: למשך שניה ראו את השביל,
ואחרי שניה הוא נעלם לכמה שניות. החלטתי לקרוא לו "שביל
מהבהב". הרגשתי ממש משיכה חזקה ללכת לשם, הוא כל כך מצא חן
בעיניי. מלא מסתורין. התקרבתי אליו וראיתי שמידיי פעם נכנס לשם
מישהו. והיו כאלה שניסו להכנס ולא הצליחו. החלטתי לנסות להכנס
גם. הגעתי לשם, וברגע שהשביל "נדלק", קפצתי פנימה.

שלושה כלבים עמדו בכניסה ונבחו עליי. נבהלתי, אבל אז השומר
שעמד ליידם והחזיק אותם הרגיע אותי.
"את מוזמנת להתאמת ולהכנס."
"להתאמת?"
"הכניסה למורשים בלבד."
"הבנתי. אז אני ארנינה. בדוק נא אם אני יכולה להכנס."
שלושת הכלבים התקרבו אליי, וזה היה קצת מפחיד. זה היה הרבה
יותר מפחיד כשגיליתי שהיצור שעומד לפני הוא בעצם... כלב אחד עם
שלושה ראשים. בדיוק כמו הכלב המפחיד ההוא של הארי פוטר.
"אני לא מאמינה! זה פלאפי!"
"לא לא, גבירתי, זאת לא המצאה מהאגדות. זהו כלב השמירה שלנו.
קוראים לו קרברוס, על שם האל היווני. הוא ירחרח אותך קצת, אל
תיבהלי."
היצור הנורא הזה התקרב אליי, והושיט לי כרטיס. לקחתי את
הכרטיס, השומר חייך אליי, והבנתי שזה הרגע שאני פשוט ממשיכה
ללכת. אז עברתי על פני השומר הנחמד והיצור הנורא הזה, מחזיקה
חזק בכרטיס שלי, צעד אחד צעד מתקדמת אל מעמקי השביל הנעלם.
מרחוק ראיתי להבות, וזה היה ממש קסום. באישוני ראו את השתקפות
הלהבות, כמו בסרטים מצוירים כשבאישוניו של רודף בצע יש סימן $.
המשכתי ללכת. התקרבתי אל האש. התחיל להיות לי חם. זה היה מחזה
מדהים. זו היתה חומת אש. פשוט קיר שעשוי מאש. התקרבתי עוד שני
צעדים, והקיר נעלם. בבת אחת שוב נעשה קר. רצתי ממש מהר, עוברת
ליד המקום בו היה הקיר, ואחרי שהתרחקתי קצת הוא נדלק שוב. הלב
שלי דפק ממש מהר, כי זה היה מלחיץ.

המכשירים שהייתי מחובר אליהם צפצפו קצת מהר יותר. אמא שלי
התעוררה, מביטה בי.
"דני... מתוק שלי"
הייתי בשינה עמוקה, אבל חלמתי על הפעם האחרונה שעשינו מדורה
וצלינו תפוחי אדמה ומרשמלו. הרעש של הגיצים היוצאים מהגחלים
קיפץ באוזניי. "אמא!" רציתי לצעוק, "אני כאן שוכב במיטה! אל
תדאגי לי, אני אתעורר!" אבל הייתי מחוסר הכרה כבר יומיים, ולא
הרגשתי כשאמא נתנה לי נשיקה ארוכה על המצח, חוזרת לישון על
הכסא של בית החולים.

הלכתי בשביל הנעלם עד שראיתי שער גדול ויפה. נכנסתי פנימה
לחצר, ואז לתוך הבניין, וממש אורו עיניי. איזה מקום יפה!
התאהבתי במקום הזה. מקום ממש מסודר ומאורגן ונקי ומצוחצח. הכל
לבן ומבריק, המסדרונות הארוכים עם השלטים התכולים הזכירו לי
עננים דקים. עם כל צעד ידעתי יותר ויותר שהגעתי אל המנוחה ואל
הנחלה. משהו בתוכי אמר לי שזה המקום שאני צריכה להגיע אליו.
הלכתי אנה ואנה במסדרונות, עולה במעליות הרחבות מדיי פעם. עד
שהגעתי לחדרון קטן. וקול קטן בתוכי אמר לי משהו לא ברור.
הרגשתי דחף פנימי מוזר לשבת ולחשוב מה קורה איתי. הרגשתי
עייפה, מנומנמת. קמתי על רגליי, והלכתי אל השירותים. היתה שם
מראה גדולה, והבטתי בה. הסתכלתי על דמותי שלי, וחייכתי. קרצתי
לעצמי, ואז אמרתי: "הרוג תהליך מערכת מרכזי, ואתחל מחדש את
המערכת לאחר חיבור לחומרה רדומה".
התעלפתי. שכבתי על הרצפה של השירותים בבניין הלבן והמסודר, ללא
הכרה.

התעוררתי. "איזו תחושה טובה!" אמרתי לעצמי.
מתחתי את איבריי ומחיתי את קורי השינה מעיניי.
הרגשתי מוזר. הרגשתי שונה. הכל היה איטי יותר, אמיתי יותר.
"סשה! סשה! בוא מהר, דני שלנו התעורר!" מישהי צעקה.
"סשה? דני? אני לא דני, אני ארנינה." אמרתי בשקט.
סשה רכן לעבר דני בנו, ואמר לי:
"דני, חמוד שלי, אנחנו כל כך שמחים שהתעוררת. איך אתה מרגיש?"
"סליחה, אבל אני לא דני, אני ארנינה."
"לא דני, חמוד, אתה מבולבל. אתה דני, ואתה בבית החולים כי נפלת
וקיבלת מכה בראש."
ואז סשה שתק רגע, החוויר, ושאל לאט לאט:
"איך אמרת שקוראים לך?"
"ארנינה." עניתי לו.
סשה הביט בי בעיניים גדולות עם אישונים קטנים, חיוור כמו סיד.
"סשה, מה קרה לך? אתה נראה כאילו ראית רוח רפאים."
"זאת ארנינה שנכנסה לתוך דני שלי. אני לא מאמין."
"מי זה דני?"
"ארנינה," סשה אמר ברשמיות, "הקשיבי אליי בבקשה."
הקשבתי לסשה.
"שנה שם מערכת לדני, התחבר למאגר זיכרון מקומי ואתחל את
המערכת."
הבטתי עליו, מחייכת חיוך זדוני, ועצמתי עיניים לכמה שניות.
"סשה, מה זה הקשקושים האלה? אתה רק מבלבל אותו יותר!"
"אל תדאגי," אמר סשה לאשתו, "חכי רק רגע."

התעוררתי, ובמקום לראות את הדשא ואת רובי, ראיתי את אמא והייתי
במקום שאני לא מכיר.
"אמא!"
אמא חיבקה אותי והייתי מאד שמח. ראיתי את הוילון והיו עליו
ציורים של זהבה ושלושת הדובים. הבנתי שאני בבית חולים.
"אמא, מה קרה לי?"
"אתה נפלת וקיבלת מכה, וישנת עכשיו יומיים שלמים. אבל עכשיו
אתה בסדר, ואני כל כך שמחה. אני אוהבת אותך, דני שלי."
"ואני אוהב אותך, אמא."

סשה הביט באשתו ובבנו, וחייך, מאושר. הוא חשב לעצמו שהחבר שלו
לא טעה כשהוא אמר שנפגוש את ארנינה שוב.