שוב נמוג לתוך עצמי
ובלילה העירום, יוצא אל הרחובות
הולך בטל, עצל, שואל
עוד כמה?
מתי תהיי שלי?
והלילה מתערסל, אל תוך היום
ולא מוטרד, לא עייף, אני עולה במדרגות
לאן אני עולה, ולמה?
אני נדחק אל בינך ואל ההוא
שהוא שלך, ואני כבר לא
ומבקש עוד הזדמנות, לשוב
להתעטף
לשכב איתך, להתעלף
לרוץ, מסוחרר, להתרגש
לשתות אותך לצימאון,
להתפשט ולא להתלבש, להיכנס איתך להריון
ללדת לך,
לילות לבנים של יצירה
פירות של טירוף, של התמסרות ושל תשוקה
של עכשיו וגם אחר כך
לחטוא עימך בשירה
להפר את השתיקה
מן הסודות להשתחרר, על כר שדמת-בר,
לבנות לך שם בקתה
עם חלון אל הזריחה והשקיעה
עם דלת בלי משקוף, ואח בלי ארובה
בלי חוקים, בלי היגיון
להיות לא כבול למקום.
לחדול מן החיים,
לחיות בין השבילים המתפצלים
שכמו כעך הם מתחברים
ועד אינסוף ללכת שם בטל
לאחוז בך, לבטוח בך
להיעלם שם, בי, בתוך עצמי,
ובך. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.