אני כבר לא יודעת מה עוד נשאר לי. סמסטר שלם זרקתי לפח ואני
אפילו לא יודעת איך זה קרה. במשך כמעט שלושה חודשים חרשתי כמו
מטורפת כאילו כל יום בחינת בגרות לפחות. עד שתיים בלילה נשארתי
ערה לחינם. אני בכלל לא מדברת על החיים הפרטיים שלי, כי פשוט
לא שווה להזכיר אותם. כל היום רק יושבת מול המחשב ומנסה להעביר
את הזמן. שונאת את איך שאני נראית, שונאת את האופי שלי, שונאת
את החיים שלי, אבל אני הכי שונאת את איך שאני מרגישה. מרגישה
כמו זבל. בחיים לא הרגשתי כל כך טיפשה וכל כך לא שווה שום דבר.
לעבודה אף אחד לא מקבל אותי. נכשלתי כמעט בכל המבחנים. כל היום
אני רק יושבת ושומעת שירים דיכאוניים. אתמול עוד איכשהו היה
בסדר. הייתה לחברה שלי יומולדת, אז הלכתי להגיד לה מזל טוב
ולשבת איתה קצת כי היא הייתה בבעסה. היא ילדה מיוחדת: היה לה
סרטן כשהיא הייתה ילדה קטנה ובינתיים הסרטן עבר, אבל חברים שלה
ממשיכים למות מזה. בקיצור, אתמול ישבנו אני וחברה שלה במרפסת
של הבית ועישנו סיגריה, והיא התחילה לזיין בשכל על כמה שקשה לה
וכמה שהיא בחיים כבר לא תהיה יותר מאושרת, אז אמרתי לה שאני
באמת מבינה אותה וגם אני עוברת עכשיו בדיוק את אותו הדבר.
ופתאום היא סיפרה לי שהסיבה היא ששלושה חברים טובים שלה מתו
בחצי שנה האחרונה. רציתי למות! מאיפה יש לי את החוצפה להרגיש
כמוה?
אז היום עבר לו די בסבבה עד שיריב (מחברת כוח אדם) התקשר אליי
ואמר לי שבסופו של דבר לא התקבלתי לעבודה. הפתעה.
אין לי כוח לזה יותר באמת שאין לי כוח לזה יותר. אני פשוט לא
רוצה. אני לא חושבת שזה שווה לי יותר. אני כל הזמן רק בוכה.
אין לי כוח לבכות יותר. בזמן האחרון לפעמים אני מרגישה שמרוב
אכזבה אני עומדת להתעלף, כאילו אני כבר לא מסוגלת לנשום יותר.

אני מרחמת על אמא שלי. אני גורמת לה ליותר מדי דאגה. מסכנה זה
לא מגיע לה. לא מגיעה לי משפחה כזאת: כולם אצלנו כאלו מוצלחים:
אחותי, אח שלי. ורק אני יצאתי דפוקה. אני באמת חושבת שאם יש
מילה שיכולה לתאר אותי בצורה הטובה ביותר זה "דפוקה".

טוב, זה באמת קשה לי. אני חושבת עליו כל כך הרבה, שהחלטתי
לכתוב על זה קצת, בתקווה שזה יעזור לי לשכוח. והוא בטח יושב
עכשיו בעבודה או באיזה בית קפה ומתחיל עם איזו מישהי. היא בטוח
לא טובה כמוני, אבל היא זמינה. זמינה בשבילו כמו שאני לא. עד
כדי כך אני לא מאמינה בו, ולא מאמינה לו כשהוא מנסה לשחק כאילו
יש פה סיכוי למשהו יותר רציני. ובינתיים, אני יושבת לי פה,
שומעת גלגל"צ וחושבת עליו עם כל שיר. יותר נכון שוברת את הראש.
אני חושבת שיהיה לי מאוד קל לא להאמין לו ולנתק סופית כל סוג
של קשר, או לחילופין להיכנע לכל התשוקות, לוותר, לנסוע אליו
ולהתנהג כשרמוטה שאני. הרבה יותר קשה לי לשבת עם עצמי ולחשוב,
ולנסות להבין מה לעזאזל הוא רוצה ממני, ולמה הוא מתנהג אליי
ככה.

כמה זמן אני עוד אחכה? בהתחלה רציתי לרשום שאני אפסיק לכתוב על
"השטויות" האלה ודי. אבל זאת אני, וזה מה שעושה אותי אמיתית,
פגיעה, מאוד פגיעה, ולפעמים אפילו בוכה. השבוע רבתי עם המשפחה
שלי, כי שוב פעם איכשהו יצא שהכל באשמתי. זה מדהים איך כל דבר
הכי קטן לא במקום שהם אומרים לי הופך בן רגע להרבה יותר כואב
מכל מה שמסביב. כל יום שעובר אני רק יודעת יותר שאני צריכה
לעבור לדירה משלי. טוב לי בבית, ואני אוהבת את כולם, מאוד, אבל
אני מרגישה שאני צריכה את זה בשביל עצמי, כדי לא להשתגע, כדי
לא להרגיש שמשהו אצלי לא בסדר.

מעניין אם מישהו יודע עד כמה אני חלשה, או כמה אני חזקה. אני
כבר לא יודעת מה אני. אני רק יודעת שתמיד בתקופות האלה אני
נשברת. פשוט נשברת ואין לי כוח לקום. מעניין אם הוא יודע עד
כמה קשה לי. מצד אחד אני רוצה שהוא ירחם עליי, ומצד שני לא.
אולי עדיף שכן, אבל גם זה לא יהיה לי טוב מספיק.

פעם שלישית. אין לי מושג אם זאת פעם אחרונה. אנשים אומרים לי
שאני לא רוצה את זה מספיק. אבל זה לא נכון. אני פשוט לא חושבת
שאני חזקה מספיק. אני מאוד מקווה שכן.