פגשתי את אלוהים אתמול. ירדתי לסופר לקנות כמה דברים והוא עמד
שם ממש לפני בתור לקופה המהירה. הוא החזיק ביד קפה וקופסת
ביסקוויטים. ישר זיהיתי אותו אבל הוא בכלל לא נראה איך
שדמיינתי אותו, לא הדמות הסמכותית, המושלמת והמתנשאת כמו בכל
הסרטים, אלא איש נמוך ורזה שהולך כפוף. השיער הלבן והזקן
הארוכים שלו היו פרועים ואסופים בתרמיל טיולים מרופט והוא נראה
כאילו הוא לא אכל, שתה וישן מאז יציאת מצרים והריח כאילו שהוא
לא התקלח מאז בריאת האדם.
כשיצאנו מהסופר עקבתי אחריו, רציתי שתהיה לנו פגישה אישית ולכן
לא מיהרתי לחשוף את עצמי במקום הומה אדם, רציתי שתהיה לנו
פרטיות.
הוא הסתובב ברחובות בלי כיוון. כמה פעמים חזרנו לאותם מקומות,
אותו פח זבל ירוק, אותם ספסלים מתקלפים. עד שהגענו למקום
המתאים - סמטה צרה, החצר האחורית של מספר מסעדות שהושקתה בביוב
שלהן. המקום שרץ בחתולי רחוב אבל בני אדם ידעתי, לא יתקרבו
לכאן. הרבה זמן חיכיתי לרגע שנהיה לבד, רק אני ואלוהים.
"היי אתה, אלוהים, בוא שנייה." הוא הסתכל עלי במין מבט כזה של
אתה מדבר אלי?! מבט של ילדים שההורים שלהם לא שמו עליהם ולא
היו להם חברים. הם מתפלאים ששמת לב שהם קיימים ובכלל לא
מאמינים שהייתה לך סיבה לפנות אליהם. כשחושבים על זה אלוהים
באמת כל הזמן לבד, קצת ריחמתי עליו."כן אתה, אתה רואה פה מישהו
אחר?"
הוא התקרב אלי בצעדים מהוססים. חיכיתי בסבלנות, כל החיים שלי
חיכיתי לרגע הזה ורציתי להתענג על הציפייה למתנה שלי כמה
שיותר. הרגע הזה נמשך כל כך הרבה זמן, כמה חבל שהוא לא נמשך
לנצח. כשהוא הגיע אלי תפסתי את הגמד המסכן בצוואר והדבקתי אותו
לקיר, צנצנת הקפה נשמטה לו מהיד והגרגירים החומים התערבבו
בנחלי הביוב ליד קופסת הביסקוויטים שנפלה.
"מי אתה חושב שאתה? מתייחס אלינו ככה, משחק בנו כמו בבובות, זה
מצחיק אותך לראות אנשים נרצחים, ילדות נאנסות, חיילים מופצצים,
ילדים גוועים ברעב, זה מה שמביא לך סיפוק? אה? אז אני אתן לך
מה שמגיע לך."
הכנסתי לו אגרוף בבטן הכי חזק שיכולתי, בכוח שלא דמיינתי שיש
לי. השנאה נותנת לך הרבה כוח. הוא היה כל כך רזה עד שהרגשתי את
הקיר מהצד השני שלו. המכה שלי קיפלה אותו לחצי גובה. "זה היה
בשביל הילדים המסכנים מסין." צעקתי עליו. אז הכנסתי לו את הברך
לפרצוף "וזה מוקדש לך מסודן." הרמתי ברזל חלוד מהרצפה כדי
להוריד אותו על הראש שלו שהסתתר בין אלפי שערות לבנות "זה בגלל
השואה." עוד שתי הנחתות פיצחו לו את הראש והעניקו למקל שלי
גוון אדום מבריק ותחושה דביקה. "בתוספת שתי מלחמות עולם."
המשכתי.
ככה הכיתי אותו אולי אלף פעמים על העוני ועל היחס לנשים
ולילדים ולבעלי חיים ועל כל המלחמות. הרגשתי טוב עם עצמי,
נקמתי בשביל כל העולם כל אחד ואחד שנפגע במהלך ההיסטוריה זכה
עכשיו לנקמה. הייתי צודק. אני הייתי הצדק.
"והאחרון, זה בשבילי מה אני עשיתי שהגיעו לי חיים כאלה? אני
הייתי טוב ואתה נתת לי לאכול חרא במשך כל החיים שלי." אחרי
המכה הוא כבר היה מוטל על הרצפה כמו ערמת סחבות שמישהו זרק.
שום הומלס לא היה לוקח ערימת בגדים מזוהמת כזו. דרכתי על
הפרצוף המעוות שלו והרגשתי טוב, הכי טוב שיכול להיות, היה לי
כוח, הייתי בלתי מנוצח, אני ניצחתי את אלוהים!
"אני סיימתי איתך." הוא לא זז הרבה זמן וחשבתי שהוא מת, "הנקמה
הושלמה." מלמלתי לעצמי ופניתי משם. אבל אז הוא זז ומבין שיער
הקש האדום והבגדים הקרועים נגלה אלי פרצוף ולמרות שכל האיברים
בפנים שלו היו שבורים ומעוותים יכולתי לראות שהוא היה עצוב,
העיניים שלו נצצו מדמעות. בקושי רב הוא פתח את הפה והוציא יבבה
חנוקה אבל אני הבנתי מה הוא אמר. ידעתי עוד לפני ששמעתי אותו.
אולי ידעתי שהוא יגיד את זה עוד לפני מה שעשיתי לו. ואולי
מתישהו הוא היה אומר את זה גם אם לא הייתי עושה את מה שעשיתי.
או שהוא תמיד רצה להגיד את זה אבל לא ידע איך. "אני מצטער" הוא
אמר.