"החיים הם מסע אל המוות", קבעה המורה לספרות בנוגע למחזה פסימי
של חנוך לוין, בשיעור הספרות האחרון בחייו של סאר. כיתה י"ב,
חודש יוני, דקה לפני הבגרות האחרונה ושתי דקות לפני הגיוס.
מחשבותיו כבר היו בסיום הלימודים, בטקס הסיום. הוא לא הקשיב
למורה לספרות, הוא חשב על סרט האקשן החדש שיצא, עם השחקן
המפורסם ההוא, שאיתי חברו כל כך רצה ללכת אליו, אפילו שאותו
הסרט לא באמת עניין.
סאר היה בחור רגיל, לא יוצא דופן כלל, פעיל במועצת התלמידים
בבית הספר, תלמיד נוסף מהשורה, המנסה, כמו כולם, להתבלט ולהיות
"מקובל". עם פרופיל תשעים ושבע, הבין סאר שלא יהיה ג'ובניק
בצה"ל, הוא יהיה חייל קרבי, עם נשק, צ'ימידן, קיטבג וכל הדברים
שמתלווים איתם. הוא ילך בעוד חודש ברחוב, אנשים יישאלו אותו,
את החייל הקרבי הזה שנושא את הרובה באופן כל כך עדין, והוא
יגיד שהוא עכשיו בטירונות, במסלול ליחידות החילוץ וההצלה. הוא
יספר על הדרך שעבר, על הגיבושים, המיונים, הבדיקות הרפואיות
והמבחנים הפסיכוטכניים, וכולם יגיבו ב-"וואוו" ו-"אווו". את
הגיבושים הוא עבר בקושי, תמיד משתרך אחרון, בקושי נושם, אך לא
מוותר, במחשבה על חזרתו הביתה, על סיפוריו כיצד עבר בגבורה את
הגיבוש. במחשבה על אותם אנשים עם קריאות ההתפעמות. אמא שלו
הייתה נגד התגייסותו ליחידה קרבית. "בשביל מה אתה צריך את זה,
זה מסוכן נורא, לא חבל, תמיד היית ילד כל כך טוב ופציפיסט,
מאיפה הגיעה ההרעלה הקרבית הזו." והוא תמיד הרגיע: "אמא, אל
תדאגי. יחידות חילוץ והצלה זה לא קרבי, חוץ מזה אני אשמור על
עצמי." עם צביטה קלה בלב. בטקס הסיום של השכבה, התחפש סאר
לחייל קרבי, כשעשו מיצג, או דוגמא, או טעימה מהעתיד הצפוי
לתלמידי המחזור, העתיד, וקיבל מחמאות על המשחק המעולה שלו על
הבמה. יום לפני הגיוס פגש את חברו איתי, מעין פרידה שכזו, מילה
אחרונה לפני הגיוס.
"תגיד, למה אני עושה את זה לעצמי, זאת אומרת, אתה מכיר אותי
כבר שנים, אתה יודע שאני לא טיפוס כזה עם רעל בעיניים ורובה
ביד, אני לא טיפוס של דם ויזע"
"תראה סאר," איתי אמר במעין ארשת כזו של מחשבה עמוקה, אפילו
שלא באמת השקיע מחשבה בדבריו, הדברים שיצא מפיו תמיד באו
בתבניות מוכנות מראש, גיחך איתי במחשבותיו על חברו משכבר
הימים, כמו נוסחאות במתמטיקה. המילים משתנות, המשפט לא, כאילו
תמיד אמר את אותו הדבר, בניסוח שונה "אתה סתם מפחד בגלל שהגיוס
מחר. ברגע שתעלה על האוטובוס, תראה שזה קטן עליך. כל אחד יכול
להיות טיפוס קרבי. אולי לא פציפיסטים אמיתיים, אבל הם סתם
משתמטים, לא משרתים את המדינה. חוץ מזה, מה עוד יש בצבא: זה או
קרבי או ג'ובניק," הוא קבע נחרצות, "ואתה לא תלך להיות ג'ובניק
גרוע, עם שירות משעמם, שלא עושה שום דבר כל היום, כי אתה לא
כזה." הוא קבע שנית.
"למה לא", סאר חשב. "נכון, אתה צודק. הכל יהיה טוב, נכון,
איתי?" הוא אמר.
יום לאחר מכן סאר התגייס. "וואוו".
שלושה חודשים לאחר מכן סאר סיים את הטירונות. בקושי. "אווו".
חצי שנה לאחר מכן סאר סיים את ההכשרה המעשית, המסלול. כמעט.
"ווו".
שבוע לפני כן, סאר נפל.
מהנפילה הוא שבר כמה צלעות, את רגל ימין ויד שמאל. הסדקים
והנקעים זה כבר סיפור אחר. אחד עשר מטר הוא צנח מהמסוק, לפני
שפגע בקרקע. ועדת החקירה שנפתחה לכבודו הסיקה שהוא נשען החוצה
קצת יותר ממה שהיה צריך, או יכול. זה היה בנגב, בדרום הנגב,
ואחרי הנפילה, הוא סיים את השירות הצבאי שלו, שלוש שנים לקח לו
להשתקם.
בגיל עשרים ואחד, הוא חזר להלך ברחובות. הצליעה, אמרו הרופאים,
לא תעבור. הוא הלך ברחוב ואנשים הסתכלו עליו, לא אמרו "וואוו"
או "אוווו", פשוט תהו למה הבנאדם הזה לא הולך כמו כולם.