איך תוך שניות אחדות, מצמוץ עניים בודד, אני מעבירה חיים
משותפים בשניים.
חיים שלי ושלך, חולפים לי בדמיון כשרשרת אירועים ארוכה. כן, עד
כדי כך אני תמימה.
אומנם ההיכרות קצרה, אך לטעמי איננה דלה. לאינטמיות מד אחד
ולימים אחר. אין זו תחרות, תחושת ה"ביחד" בולעת ימים, מפצה
עליהם. אינך מסכים?
אתה מתרכז בכאן, בעכשיו, בחדירה הבאה, ברצון שנבנה, שבא והולך
ואתה נשאר במבוך הזה ומסתבך.
אני רק מביטה בך בחצי חיוך ומשלה עצמי, בנוגע להתאמה ולחיבור
בינך לבין חיי: כן אפשר בהחלט שתשב לשולחן המשפחתי בארוחת
שישי. סבתא שלי תמלא צלחת גדושה ואתה תצחקק קצת במבוכה, כשזו
תונח לפניך.
אני מרחיקה לכת ומציירת תמונות: לילות בהם נישן חבוקים. בדירה
שלנו בעולם שלנו.
חושבת על הריבים הקטנים, והגדולים, אך בעיקר חשובים לי
הפיוסים: השקטים, החתלתוליים. כשאנחנו מתחנפים ונזקקים ומעל
הכל מתגעגעים.

אתה כמו תקתוק מחוג השניות הדק: רוצה-לא רוצה-רוצה-לא רוצה...
רגעי, משתנה, מתהפך, מתחלף.
ואני מזדהה עם האדמה בסיבובה האיטי, המשתהה.
חורף וקיץ ושאר זמני השנה עוברים לשנינו בלי הפוגה. רק שאתה
פותח מטריה או אפילו רץ עם העיתון מעל הראש, זה שמחלקים בתחנות
המרכזיות. אני מוכנה לבנות לנו גגון, לרפד את המיטה בשמיכה
זוגית ולחכות לך.

אני מפליגה. לא שטה סתם, אלא חותרת, עם כוונה, עם מאמץ, עם
הרבה תקווה ואמונה.
רחש המים והרוח סביבנו ואתה נסחף, אחרי או לצידי, לרגע מרפה
אחיזה מעצי הרפסודה הלחים, ובחיוך מרוגש מותיר לי לקבוע את
יעדך על המים השוצפים.
שלווה נחה עלינו ומביאה מזור לכוחותיי, שמטפטפים, שבורחים מבלי
שאצליח לכלואם.
פתאום אתה מתמלא פחדים או אולי מבין דבר מה, חוזר בך - תופס
בענף או משוט, חבל או גלגל ונמלט על נפשך בנדנוד הזרם הקריר.
אותי מותיר מיוזעת ומתוסכלת, לשווא חתרתי בין הגלים עבור
שנינו.

אתה נפרד לראשונה. מועקה גוברת ועולה. כיצד זה התמסרתי, מלטפת
ועוטפת את כולך. לא אוהבת, עדין לא אפשר, אבל יודעת בוודאות כי
אוכל.
לילה יורד, קור מתפשט וסביב רק כחול עז, כמעט שחור, כמעט
ונבלעת בתוכו.

עוברת תקופה. אני שטה אומנם, אך מודה, מחפשת את דמותך לבלי
הפוגה, אולי תשתקף אלי בבואתך מעל לשטיח הגלים. מצפה ומיואשת
באחת.
יום אחד אתה מביט לאחור, אל הקצף הלבן הנח על הגלים: שביל
מנוסתך, וגם הדרך אלי, בחזרה.
פניה חדה, אתה מסתובב, קורא לי בקול אוהב.
מוצא אותי ולא בקושי. מלח הים מכסה ודובק בכולי. בובת חרסינה
אטומה. עטופה שכבה דמויית קרח, נוצצת וקפואה. ביסודיות אתה
מפקע אותה. סדקים סדקים בה.
מתפתה. למגע שלך. מתפתה. להאמין כי שבת ושוב לא תעלם.
ואני שלך.

הקרבה למען קירבה.
מה אני עבורך? נגיעות שטחיות על גב עורך או שהצלחתי לחדור אל
לבבך, אל נפשך?
אני לא שואלת. רק נוצרת את החיוך שלך, העיניים והקול ומסתובבת
בעולם מוגנת מכל: לא עצב ולא בדידות יתקפוני כעת. אתה כאן. לא
בן זוג בהגדרה, לא אוהב בהרגשה, אבל כאן.

אהבה בפרוטות.
כששוב הודעת כי עלי לחתום על חוזה ההיפרדות. סירבתי.
במבט רציני, הנחת על השולחן תיק עור, מעין מזוודה שחורה. פתחת
אותה בעזרת צופן סודי. רק לך הוא, אני לא אדע.
ודפים החלו נערמים על ברכיי. מתמוללים בין אצבעותיי. מתעופפים
בחדר למרגלותיי.
לבוש היית בחליפה מהודרת, נקיה. לצאוורך עניבה אדומה כהה. ברק
בנעליך. הפעם מגולח ומסורק למשעי אתה.
כך התחלת להסביר כל סעיף למוח המאוויל, לוגם מדי פעם מספל הקפה
המהביל.
והועלה עניין הגיל, פערים על פערים. חוסר הבשלות הוצג בגרף
מדוד. "טיימינג לא מוצלח". עלות ההיקשרות והנלווים לנספח,
ההשלכות בגין חיבור ושלל הסטיגמות בסיפור. "מה הם הרווחים? -
מזעריים לעומת ההפסדים, ולכן ועל פי כך יש למהר, תועלת תופק גם
לך!"
דמעות פוקדות את עיניי, התקשיתי להסכים עם המסקנות החד
משמעיות. ישובה על כיסא בעל רגלים דקות, הבטתי בך שותקת.
עצרת הליכתך - מימין לשמאל לפניי, ניצבת למולי ובקול נמוך פסקת
את פסק הדין המר והסופי.
לא נותר לי אלא לחתום ביד רועדת - אני מתחייבת.

צריך לשכוח, להמשיך עם החיים, לא לפסוק, לא לפרוש מהמירוץ.

אהבת חינם.
חתימה דוהה ומילים נשכחות והטון בו נאמרו מתעמעם ולעיתים אף
מושתק.
פתחתי לאט רוכסן עבה, נמשך מהמצח עד לקצות הבהונות, הסרתי
והשלתי מעלי כבוד עצמי. זרקתי לריצפה, אף בלי לקפל - לא צופה
כי ארכוס אותו בעתיד הקרוב. פידרתי לחיי בנטייה להרסנות ומשכתי
את שפתותיי בצבע הפזיזות.
זחלתי אליך מחדש. מכרסמת את מזלי. מתדפקת על לבך וממתינה
לתשובה.
עובר נצח, גם אם פחות מיממה, ואין תגובה מצדך.
מתלהטת, נשרפת, מתאדה, כלואה בסיר ההשפלה. מצחין מייאוש. מבעבע
בושה. מונח בכבדות תחת האש היוקדת של חוסר האונים.
סמוקה ומייבבת אני בועטת בדפנות החלקלקות של הסיר. מביטה מעלה
אל מעבר למכסה העבה השקוף.
אתה שם, בוחן אותי מגבוה, מבחוץ. ואני צווחת אליך "תציל!"
קופצת ומרגישה כי בכל זינוק, הולך ואוזל כוחי, נמס בחום
המחניק.
סחרחורת אוחזת בי, רגליי רועדות. "תפתח את המכסה!" אני שואגת.

אין אתה שומע לי.

או אולי כן? הנה מתרומם המכסה מעלי ומשב אוויר צונן מגיע אלי.
אני נרגעת מעט וחוזרת להביט מעלה. אתה דוחף כף עץ ארוכה ואני
ממהרת להתלות עליה, נועצת צפורני בשבביה.
אתה מערבל ומסובב את הכף, מטייל לאורך קוטר הסיר. כל סיבוב
מחזק את הסיבובים בראשי. בחילה מתעתדת להפוך נוזל, להתפרץ
מתוכי. מפנה מבטי, לתפוס בעיניך, אך אתה מרוכז כל כך במעשה
ידייך, ביצירתך המופלאה.
וקולי לא נשמע כמעט, חרף הבועות הרותחות תחתיי. עיניי דומעות.

לפתע חדל הסיבוב. אולי כעת תושעני? תוצאני מכאן?
אך הכף רק מתופפת על דופן הסיר, אני מנסה לא להרפות אך נשמטת
ממנה פנימה, עמוק, והמכסה ניסגר מעלי באחת.

צלצול נשמע וצג הפלאפון מורה כי זה אתה. חיוך עצום ואני עונה.
ניפגש. קבענו כי ניפגש.
סיר נופל מן הכריים הגבוהים, מתגלגל על הריצפה, המכסה נזרק
ואני נשפכת מתוכו אל בין חריצי מרצפות המטבח, בהקלה עצומה.

נפגשים.
כמו מעולם לא ראינו אחד את השני בעבר, קצת מביך ומוזר וקר.
וגם כאילו לא נפרדו דרכינו כלל. הכל כל כך מוכר ושלי ושלנו.
הנה עברו ממני אליך כמה מילים, וממך בחזרה אלי. משמעות הייתה
במשפטים, הבנו אחד את השני. היו נכונים תחבירית ורצף כרונולוגי
שלט במרביתם.
עברו המילים, שקעו המשפטים, ועתה יוסרו הבגדים. שלי ראשונים.
כפתור נפתח והמכנס מופשל. היד נסוגה מהשרוול. הראש מבצבץ לו
אחרון. התרגשות נגלת ונראת על שנינו.
הנה אני איתך. ובמי ובמה, איפה ומה פשר מעשינו? זוטרות, נתונים
חסרי ערך, משתנים אקראיים.
איתך. לא יודעת לכמה זמן והאם זו בלבד המטרה...אך אני איתך.
סוגר קטנטן, שני ווים בלתי מורגשים והחזיה נפרדת משדיי
ההמומים, המסתגלים להיותם תלויים כך באוויר ומיד לעזרתם נחלצת
ידך החמה, בלפיתתה.
אני מעבירה ידי בין זיפיך המדגדגים. נטרפת כשחספוסם עובר לאורך
גופי.
אני נשכבת על סדינים עם ריח טעים אך לא מוכר ולא יודעת מי שכבה
פה בעבר.
אבל, עד לפעם הבאה, הנה אני איתך.

איך תוך שניות אחדות.
מצמוץ עניים בודד.
אני מעבירה חיים משותפים בשניים.