ולא ידעתי שכול כמו שהוא,
כי מי יכול לדעת,
אף פעם לא לומדים.

ברכבת צפונה אני מעט מטושטשת, עייפות ובלבול של ימים ארוכים
מדי.
הרכבת מעט מתנדנדת ואני כרגיל חושבת על אסונות,
מה יקרה אם זה יתהפך הקרון ואני למעלה.
איפה מתים יותר:
צד ימין,
צד שמאל,
למטה,
למעלה
הוא העומד
1,2,3
אף אחד לא יושב בלוויות.

תמיד חשבתי מי יבוא להלוויה שלי,
מה אם זה יקרה מחר.
אם חברים יחזרו מחו"ל,
מי יגיד שהייתי כל-כך יפה,
מי יהנהן ויחייך,
מי ישנא אותי.

מוות הוא דבר נורא אנוכי,
גם אם אתה לא יוזם אותו,
אתה תמיד תשאיר אחריך אנשים שלא ידעו להתמודד עם האובדן,
שום עובדת סוציאלית עם עיניים כחולות לא יכולה להציל ילד שמגלה
שאין לו אמא.
שום אבא בעולם לא יכול למלא את החלל הפעור והעצום הזה שנפער
בלב במקום ששמור לשניים ונשאר רק אחד.
שתיים,
לחלק
לשתיים
ויש תאומים+אחת ועוד שנה וחצי.

יש אסונות שממחזרים את עצמם בדיוק מחריד שעושה צמרמורת כואבת
בכל הגוף, לא משנה אם יעברו עשרים שנה או סוף היום.
לא מפסיקים לרוץ לי שירים בראש.
אני לא מצליחה לעכל ואולי אף אחד לא הסביר לי
שלשים מדבקות על קופסאות קפה זה חשוב,
זה לא נעים לשתות קפה שחור כשממש בא לך נס באמצע שבעה.

תמיד היו לי שלושה דודים
ושתי דודות,
ואז אחת פחות כי חניוני אגד זה לא דבר בטוח,
ואז אחת פחות כי גם משאיות גדולות זה לא להיט.
ואמא שלי אומרת שהצילום של הרכב המרוסק הוא אותו צילום,
הילדים באותו הגיל
ומשהו נשבר ואף אחד לא מוצא דבק סלוטייפ,
בת דודה שלי עשתה איתו שפם.
ציניות היא מחלה לפעמים,
ויש מחלות שמצילות אותנו.

מוות הוא כנראה לא דבר נתפס אף פעם.
אתה יכול לרדוף אחריו אבל אף פעם לא לגעת.
כמו סוכריה על מקל,
כמו חלום,
כמו געגוע.


מירב פ. 23.10.07 יהי זכרה ברוך.