[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אנג'י כהן
/
תנינים ונקודת מבט

אני זוכרת את זה. כאילו שזה לא היה ממזמן. כאילו שזה קרה.

הלכתי ברחוב. נעליי בקושי משמיעות רעש בעוד שאני הולכת לי
באיטיות על המרצפות הצהובות-שחורות של הרחוב הראשי.
הן היו צהובות שחורות, או יותר נכון צהובות ולעיתים פס שחור
עבר בהן.

אני זוכרת, שכשהייתי ילדה קטנה תמיד דילגתי על הפסים השחורים
האלה. "תנינים!" הייתי צועקת. כאילו שאם אדרוך בשוגג על אחת
מהאבנים השחורות האלה, יזנק יצור מתהום עמוקה ויבלע אותי,
הילדה תמימה שהייתי.

חייכתי כשהסתכלתי שוב על המדרכה. זה הזכיר לי את עצמי.
הסתכלתי למטה. המרצפות נראו לי פתאום גדולות מאוד, קרובות
מאוד- קרובות מדי.

ופתאום מצאתי את עצמי עומדת מהצד, מסתכלת בלי אפשרות להזיז
שריר בעוד שנפלתי, אני, ממש שם על המרצפות.

משתטחת על הגב. גופי מסתיר משהו את אחד מהפסים השחורים. את
התנינים.
אם הייתי שם, ולא צופה על עצמי, כנראה הייתי צועקת.

אבל לא היה לי אוויר.

הסתכלתי על עצמי בעוד שכמה אנשים נעצרו והגניבו בי מבטים
חוששים.

לא זזתי.

כמה מהם צעקו, ניסו להעיר אותי אולי, אבל אני שעמדתי בצד יכלתי
לראות ולהרגיש שזה לא עוזר.


"חבל", אני זוכרת שחשבתי בעודי מביטה על עצמי, חסרת האונים
והמעולפת. "יכולתי לחיות עוד כמה שנים. כמה עצוב, למות כשאתה
רק בן 16".
אני זוכרת שחשבתי את זה, אבל לא הרגשתי צער. כאילו שזהו איזה
מקרה אחר, מרוחק, שלא קשור אליי בכלל.
כאילו שכבר מאוחר מדי.

עמדתי ללכת משם, להשאיר אותי ואת האנשים הקוראים לי בבהלה
ברחוב ופשוט ללכת, להמשיך הלאה, לוותר על עצמי. כי אחרי הכל,
אין סיכוי.

עד שאתה הופעת.

רכבת על האופניים שלך, החדשות, המגניבות, השקריות (אלה שכל כך
הערכת ושאני קינאתי בהם, באיזשהו אופן), ונעצרת כשראית את
המהומה.
חבר שלך רכב מאחוריך, לא תמיד הסתדרתי איתו, אבל אני מניחה
שהוא בסדר. גם הוא נעצר, ושפתיו זעו בעוד שהוא כנראה שואל "מה
קרה שם?"

יכולתי לראות את עיניך מחפשות במהירות רווח בין האנשים, איזשהו
משהו שיוכל לתת לך רמז על מה שהתרחש,

ויכולתי לראות אותך מחוויר בפתאומיות כששמעתי אותך אומר בבהלה:
"אלוקים אדירים, זאת היא."

ירדת מהאופניים שלך והפלת אותם, סתם כך ברחוב. מנקודת מבטי
חייכתי קצת, שהיית מוכן לוותר עליהם למעני. נדחפת בין האנשים
המבוהלים ועשית מקום לחבר שלך, שהגיע אחריך. מזל שהוא במד"א.

רציתי ללכת. אבל הנוכחות שלך שם לא התירה לי לעשות זאת. רציתי
פשוט להמשיך הלאה, לתת לגורל של הנערה השרועה על הרצפה לרחף
באוויר, כמעט כמו שאני עשיתי.

חבר שלך הצמיד את הראש שלו לחזה שלי, מנסה לשמוע משהו עם כל
ההמולה שמסביב. אני זוכרת שצעקת "תזמינו אמבולנס!" ושכמה אנשים
הנהנו ושלפו טלפונים ניידים. חסרי פנים ושם.

חבר שלך צעק את שמי. הצמיד שני אצבעות לידי, לצווארי. כלום.

הסתכלתי עליך, אבל אם הייתי מסתכלת עליו, הייתי יכולה לראות
לשבריר שניה היסוס קל לפני שהנחישות והרצון להחיות  אותי
התגברו. הוא הצמיד את פיו לפי והתחיל להנשים אותי.

אבל הסתכלתי עליך.
הרחקת את כל האנשים שמסביב והסתובבת והסתכלת על הנערה השרועה
על הרצפה.

חזי עלה וירד יחד עם ההנשמות של חברך. ואחרי חמש, יד אחת על
השנייה - אחת, שתיים, שלוש, ארבע, חמש שש, שבע, שמונה, תשע,
עשר, אחת עשרה, שתיים עשרה, שלוש עשרה, ארבע עשרה, חמש עשרה.
שוב הנשמה.

בעוד שההבעה על פניך, החיוורון והדאגה אליי לא משתנים.

אני לא יודעת כמה זמן עבר ככה, בעוד שחברך בקצב קבוע מנשים
אותי ומנסה להחיות את ליבי שהפסיק לפעום,

אבל לא עבר אפילו רגע אחד שבו לא רציתי שאתה תהיה זה שמנשים
אותי.

הרמת את מבטך ממני השרועה על המדרכה, ויכולתי להשבע שלרגע אחד
הסתכלת היישר בעיניים של הצופה מהצד.

בעיניי.


ואז -

חשיכה.

צפצוף.

צפצוף.

פקחתי את עיניי והאור סימא אותי. מצמצתי פעם, פעמיים, בזמן
שהצפצוף המשיך להשמע.

מצעים לבנים, מקום מוזר ומכשירים מסביב.

בית חולים.

היטתי את ראשי שמאלה, ושם מצאתי אותך.

קימטתי את מצחי, מנסה להגיד משהו. " היה לי... חלום. חלום
מוזר."

חייכת אליי חיוך מתוק, מלאכי, אוהב, דואג.

"וטוב שחזרת אלינו." אמרת, אבל עיניך הבורקות התכוונו למשהו
אחר. טוב שחזרת אליי, מלאך שלי.

חייכתי חלושות בזמן שהתקרבת אליי, ורציתי להגיד משהו אבל טבעתי
בים העמוק שהיה עיניך.

וגם אותן עצמת כשהתחושה המתוקה והמשכרת אפפה את שנינו, חיבקת
אותי, במתיקות ובאהבה שלא תיאמן.

ואם התעלפתי שוב - הגעתי למקום הרבה יותר טוב. אתה היית שם.


אם התעלפתי שוב, אל תתנו לי לעמוד מהצד ולהסתכל.


ובבקשה, אל תעירו אותי.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
הלואי
והחזה שלי
היה מוצק
כדעותיי.



נוי-נוי


תרומה לבמה




בבמה מאז 6/12/07 23:54
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אנג'י כהן

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה