זה קרה בלילה בו הרגשתי הכי בודדה בעולם. שכבתי במיטה שלי,
שיחקתי עם הפלאפון. להתקשר, לא להתקשר? לשלוח הודעה? בסופו של
דבר שלחתי הודעה, גם לו וגם לך. אחת לו, כדי להגדיל את הסיכוי
לראות היום מישהו שיעשה אותי שמחה. ואחת לך, מתוך תקווה טיפשית
שלא באמת עזבת אותי, שאני עדיין שלך.

שניכם עניתם להודעה.

ההתכתבות איתך הסתיימה בדיוק במהירות שציפיתי, בדיוק בנקודה
שבה אני שוב מבינה שעכשיו פשוט רע, שאתה כבר לא איתי. ואני כבר
לא איתך. ההתכתבות איתו, שחשבתי שהסתיימה, המשיכה במפתיע כשהוא
שואל אותי מה אני עושה הלילה. הסתכלתי על עצמי, כמה פתטית
נראיתי, שרועה על מזרון בחושך, סופרת כוכבים דמיוניים, חולמת
שאתה בא אליי וכל השדים הרעים נעלמים. כדי למנוע מבוכה מיותרת
עניתי בתמציתיות שאני לא עושה כלום, פשוט כי ככה. ידעתי שמה
שאני הכי רוצה עכשיו זה שהוא יזמין אותי אליו, להעביר לי את
הלילה. אני לא יודעת אם הוא קרא את מחשבותיי או סתם היה מאוד
חרמן בעצמו, אבל זה באמת מה שקרה בסופה של ההתכתבות הזו.

נכנסתי להתקלח, קצת לשטוף את עצמי לפני שאני הולכת להתלכלך.
לבשתי את החצאית הורודה והגופייה השחורה עם האיקסים בגב.
פיזרתי את השיער, לא התאפרתי, אפילו לא את הכחול שאני תמיד שמה
בעיניים. הכל כדי להיראות כמו ילדת כפר תמימה, כזו שכאילו לא
יודעת מראש שכל מה שלבשה ירד ממנה בעוד כמה שעות. הגעתי
למכונית שלו עם פרצוף מיואש, אחרי שבוע של דיכאון שלא הרפה.
הוא התחיל לדבר איתי ולספר לי כל מה שעבר עליו בחודשיים
האחרונים, על החוויות כאן, על הטיול שם. סיפר ושיתף וככל
שהמשיך לדבר רמת הריכוז שלי שאפה לאפס, כל מה שהצלחתי לחשוב
עליו זה שאני רוצה אותו איתי במיטה. אז הנהנתי בראשי לאות
הסכמה, שלחתי חיוך ואפילו איזה צחוק מדי פעם, כדי לא להיראות
יותר מדוכאת ממה שכבר הייתי. זה היה אחד מאותם לילות שבן-אדם
נמצא עם עצמו ונזכר בתקופה טובה מהעבר, ופשוט מתחיל לבכות על
כך שהיא הסתיימה. מכירים את התחושה הזו? שברגע נתון, היה לכם
את החיבוק הנכון. הייתה לכם הנשיקה הנכונה, והיה המבט הכל-כך
נכון. וכשזה נגמר פתאום הכל שחור. פתאום משהו חסר. ולכתוב,
ולשמוע מוזיקה, לרקוד, לשיר, זה כבר לא עוזר. הנחמות הקטנות,
התחביבים הגדולים. פתאום אתה ממש צריך מישהו לידך ואתה מרגיש
שאם הוא לא יגיע אתה פשוט תמות מעצם הכאב.

הגענו לבית שלו. עלינו לחדר שלו והרגשתי כמו נסיכה מרושעת
שתנועת אגן אחת או אפילו קריצה מצדה יספיקו כדי לקבל את כל
מבוקשה. הוא הכין לי תה (זה היה חודש שלם שבו לחצים וכאבים
נפשיים הפכו לכאבים פיזיים בכל הגוף) ואני הכנתי את עצמי לכך
שאני לא הולכת לישון. הייתה לי כרית משלי, שמיכה, הכל היה
מושלם. לרגע לא הרגשתי רומנטית או רגשית, וגם לא רציתי להרגיש
דבר. רציתי לפתור את הדיכאון הזה ולחזור הביתה בנאדם חדש. זה
נשמע קר ואולי אפילו לא אמיתי אבל כך הייתי. לא הכרתי את עצמי
כזו. נצלנית, מחושבת, מתוכננת עד הפרט האחרון. אבל הייתי חייבת
את זה לעצמי כדי לא להיקשר ולהיפגע.

נכנסתי למיטה שלו וחיכיתי שיבוא. וכשהגיע, כל-כך יפה עם השיער
המתולתל והעור השחום הזה (מסתבר שקיבל קצת צבע בטיול שלו), היה
לי פלאשבק מטורף לזמנים ישנים, כשלא חשבתי שאני, לילה, יכולה
לזכות במלך הכיתה. הוא לא היה בכיתה שלי ואפילו לא בבית הספר
שלמדתי בו, אבל משהו בו תמיד יסמל בעיניי את הבחור הכל-כך שווה
הזה שמעטות הבחורות שיכולות להשיג אותו. לכבוש אותו ולו ללילה
אחד. היינו שנינו עם בגדים אבל אני כבר דמיינתי אותו בלי.

התחלנו לדבר על למה אני בדיכאון, על החיים בכלל. סיפרתי לו
שנמאס לי להתנסות ולחוות ואף-פעם לא להצליח, ושאני רוצה פעם
אחת אהבה אמיתית בחיים שלי. הוא החזיק לי את היד ואמר שהוא
מבין, שגם הוא מאוד רוצה אהבה, אבל הוא לא מחפש אותה ולא מנסה,
הוא פשוט חי את החיים שלו, בידיעה שכשזה יקרה - זה פשוט יקרה.
בלי מחשבות ודיכאונות מיותרים. וגם ניסיונות שיכשלו, נו מילא.
אז ניסה.

ליטפתי לו את השיער ונתתי לשטן שבי לצאת החוצה, כשאני מספרת לו
שלפעמים, אני סתם רוצה מגע. ואני סתם רוצה חום. ושאני מרגישה
אשמה על כך. שאני לא לילה הרומנטית שתמיד הייתי, שלפעמים אני
פשוט צריכה את המישהו הזה לידי שיגרום לי להרגיש יפה, בלי
לגרום לי... להרגיש. הוא המשיך להחזיק לי את היד ואמר שגם את
זה הוא מבין. ושאני לא צריכה להרגיש אשמה כי כולנו בני-אדם,
בסופו של דבר. והוא... הוא בן-אדם

כל-כך יפה. הוא מלא בבולשיט והוא זיין שכל והוא עסוק בעצמו
ברמה מטורפת אבל אלוהים, הוא נראה טוב. בהיתי בו והפסקתי
להרגיש אשמה. התחבקנו. זה היה חיבוק ארוך, מנחם כזה. שתי גופות
נצמדות אחת אל השנייה, לא מרפות, מפחדות להרגיש מהו קור. מהר
מאוד נחתו השפתיים שלי על השפתיים שלו, וזה הרגיש כל-כך טוב.
הרגשתי כמו מלך שרצה לכבוש שטח מסוים והצליח סוף-סוף. הרגשתי
חופשייה, לתת לו לראות אותי. נזכרתי בפעם הראשונה שנפגשנו, כמה
ביישנית הייתי. איך בכלל לא הסכמתי להזמין אלכוהול, איך ללכת
איתו אחר-כך לים עם גיטרה דרש כל-כך הרבה אומץ ותעוזה מצדי.
והסתכלתי על עצמי באותו רגע, איך אני כבר לא עצורה. איך לאט
לאט האיקסים יורדים ממני, וגם התמימות הורודה. פעם ראשונה כמו
הבחורות האלה שפשוט לא אכפת להן, מתרוקנות מכל שביב של רגש,
נשארות רק בתחתונים וחזייה.

וגם הוא, כבר לא פחד להסתיר ממני דבר. לא שאי-פעם פחד ממשהו,
פשוט הגן עליי. עכשיו כשירדו כל המחסומים והחומות, כבר הרגיש
בנוח לקום ולעשן את הסיגריה שלו בלי להתלבש לפני כן. ואז ראיתי
אותו. באמת ראיתי אותו. במלוא הדרו, מסתובב בחדר כמו אל יווני,
ואני בתוכי כבר משתגעת, מנסה להזכיר לעצמי שסיגריה היא דבר
זמני. שהוא תכף יחזור לידי ואוכל לקחת ממנו עוד קצת, לעצמי.
הוא סיים את הסיגריה וחזר להתחיל איתי שוב.

ככל שירדו עוד בגדים והתגברו הנשימות, כך הייתי קרובה יותר
ויותר לרגע הזה שפחדתי ממנו יותר מהכל. הרגשתי שאני כל-כך
רוצה, כמו שאף-פעם כנראה לא רציתי, אבל בו בזמן כל-כך הרבה
רתיעה, מתוך אותה ידיעה - שאנחנו כלום. שזה לא אמיתי כל מה
שקורה כאן. הייתי צריכה להזכיר לעצמי בין נגיעה לנגיעה שאני
רוצה לחזור הביתה בדיוק כמו שבאתי, רק קצת פחות עצובה. ככל
שתיאר לי כמה אני יפה וכמה הוא רוצה אותי, היה לי יותר קשה
להפסיק. ואני יודעת בוודאות שאם לא ההיגיון שתמיד טבוע בתוכי,
ואם לא הפחד שלו להיות הראשון שלי - זה כבר היה קורה. אני לא
חושבת שאי-פעם חשתי תסכול גדול יותר מזה. הטירוף בי שאומר לי
לעזאזל, פשוט תחיי, מול הרציונאל שמזהיר טוב טוב - את יודעת
שתחזרי הביתה למיטה ריקה, תאכלי את הסרטים שלך לבד, ורק תבכי.
את באמת רוצה את זה?

אחרי שעות ארוכות של עונג בלתי נפסק, הוא נרדם. וחזרתי להרגיש
לבד. רציתי כבר שיחזיר אותי הביתה, כל-כך חיכיתי לזה. לפחות
בבית שלי יש לי אותי. לפעמים גם זה סוג של יחד. כל-כך רציתי
כבר להגיע למיטה שלי, שאמנם היא קרה אבל היא שלי. חיכיתי
שיתעורר ובינתיים שלחתי לך הודעה. שאני מצטערת על אתמול בלילה,
שלא רציתי להפריע. קיוויתי שתתקשר ותשמע שהנה, היא כבר עם
מישהו אחר. במקום זה נשברתי שנית, כשכתבת שבכלל לא הפרעתי. ואז
הבנתי. איך אפשר להפריע כשאתה בכלל לא נמצא בחיים של בן-אדם?
ואם לא הפרעתי אז כנראה שכבר לא הייתי חשובה.

התחלתי לבכות והדמעות העירו את האל ששכב לצדי. הוא הסתובב אליי
ופשוט חיבק. בלי מילים מיותרות. בלי תקוות והבטחות שווא. פשוט
חיבק ולא עזב.

שיתפתי פעולה ופשוט דמיינתי

שזה אתה.