ימים מוזרים עברו עליי, וליבי היה מעורער, ידעתי בתוכי שמשהו
לא כרגיל.
יום אחד אחרי העבודה ניגש אליי מנהל העבודה שלי ונתן לי מספר
יריעות ניילונים, הוא בטח בי מאוד מנהל העבודה שלי, אולי בגלל
הותק, אולי בגלל הניסיון, או אולי משום שהכיר אותי כבר ממש
טוב.
לא הבנתי בדיוק מה משמעות הניילונים שמסר לי אך לקחתי אותם
ושמתי בפינת חדרי המואר בלי להתעמק בהם יתר על המידה.
באותו השבוע יצא לי מספר פעמים לפגוש את אבי, ובאחת הפעמים גם
הוא מסר לידי פריט מוזר, את חפירה הוא העביר אליי, אולי משום
שבטח בי, אולי בגלל הקשר המיוחד שבינינו או אולי סתם כי לא היה
לו היכן לאכסן את האת, לא התעמקתי גם באת החפירה יתר על המידה
ושמתי גם אותו בפינת חדרי המואר.
אימי הדואגת כמו תמיד, לאחר שיחה קצרה ועמוקה, מסרה לידי גם
היא פריט מוזר, ספר תורה, אולי משום שאהבה אותי, אולי בגלל
שחשבה שחסר בי אמונה, לא התעמקתי גם בספר התורה ושמתי גם אותו
בפינת חדרי המואר.
ליבי עוד מעורער, משהו בתוכי אינו כרגיל, אני מרגיש זאת, אך
איני יכול להסביר.
עברו מספר שבועות מאז אותו שבוע מוזר שבו קיבלתי את הפריטים
המוזרים הללו,ומאז כבר הספקתי להתווכח קשות עם מנהל עבודתי אשר
נתן לי את יריעת הניילון, עם אבי אשר נתן לי את עת החפירה ועם
אמי אשר נתנה לי את ספר התורה.
ליבי עוד מעורער, אני לא שקט מבפנים ויודע שמשהו קורה,
אני נכנס לחדרי המואר באור פלורסנט מלאכותי, סוגר את דלתי,
שקט, מנסה למצוא תשובות לשאלות שאיני יודע לשאול.
אני זורק מבט לעבר הפינה בחדרי ורואה את אוסף הדברים אשר
קיבלתי, ומתוך תחושה פנימית משהו בי גורם לי לקחת את יריעת
הניילון אשר קיבלתי ממנהל עבודתי,
אני פורס את היריעה בחדר ומשאיר באמצע חור קטן,
תופס לי את את החפירה אשר קיבלתי מאבי,
ואני מתחיל לחפור בחדרי בור.
אני חופר בור ללא מוצא, אני חופר בור בכדי למצוא תשובה,
אני מקבל התקף זעם תוך כדי החפירה, דבר הגורם לי לחפור את הבור
עוד יותר מהר, אני מתחיל להזיע, אך לא מתעייף, עבר כבר זמן,
ובהערכה גסה אני מעריך שחפרתי כבר כ-70 סנטימטר, אני לאט לאט
מתחיל להתעייף, אני מרגיש שמשהו ממני משתחרר, איני יכול להסביר
זאת, אני מפסיק לחפור, אני מרגיש חופשי, קליל.
מעשה החפירה המטורף לקח איתו משהו ממני שלא היה שייך לי.
אני מרגיש מוזר, אך ליבי, ליבי כבר לא מעורער, הוא שקט, ירדה
ממנו שכבה, שכבת זכות אשר נוצלה לרעה והפכה לזוהמה.