השלט הגדול שזהר באדום מעליו מילא את כל טווח הראייה שלו.
"ברוכים הבאים לתיכון בן-גוריון".
מסביב תלמידים ותלמידות נעו במהירות אל תוך השער הפתוח לרווחה,
חלקם עומדים בכניסה ומחליפים חוויות מהחופש הגדול שעבר.
החדשים לביה"ס הלכו מפוחדים פנימה, לחוצים מהרגעים הראשונים
שלהם בתיכון, בטוחים שכולם חוץ מהם יודעים מה הם עושים. למעשה
כולם פוחדים ומשקשקים בתוך תוכם.
זה הזכיר לו משהו. התנועה הבלתי נפסקת לתוך השערים, זה עמד לו
על קצה הלשון אבל הוא לא הצליח להבין מה בדיוק. הנהירה הבלתי
פוסקת והצבעים הבלתי ברורים.
מישהו נתקל בו "זהירות ילד!" צעק לאוזנו והמשיך ללכת, ממהר
להיכנס.
יש לו שם. אורי.

שיעור ראשון.
המורה מבלבלת תקבולת כיאסטית עם משהו אחר, אורי מקשיב ושותק,
זה לא בשבילו להעיר לא בשבילו לתקן.
הוא יושב בפינה ומביט על חבריו לכיתה ולא רואה פרצוף אחד מוכר,
תלמיד חדש בשטח לא מוכר.
הוא מסמן לעצמו בראש סטריאוטיפים קטנים.
אורי מסתכל על זאת שמציירת במחברת כל השיעור דרקונים קטנים
במחברת ומשחקת בשערה בידה האחרת, לידה יושבת מלכת הכיתה,
יפהפייה ותמירה ורחוקה אבל לא בדיוק שלגייה. היא מחליפה מבטים
עם הנסיך המקסים ואורי מזהה חיוכים נסתרים ולחיים סמוקות.
הליצן עסוק באותו הזמן בשליחת מטוסי נייר קטנים דרך החלון,
מתרסקים למוות נוראי על חצר בית הספר כל זאת לשעשועם הרב של
הכיתה-או בעצם-הממלכה.
"מה אתה חושב אורי, האם זה סיפור טיפולוגי או לא?" ספר האגדות
נסגר במכה מהירה ואורי מעביר את מבטו למורה, שיער מתולתל,
עיניים כחולות וחודרות.
הוא מרגיש כאילו הוא נדחק לפינה ואולי בעצם חוזר למקומו טבעי,
כזה הוא-איש של פינות.
"אני... לא יודע" אורי עונה והמורה מצקצקת בלשונה ועוברת לשאול
תלמיד אחר, מותירה לאורי לחזור לחלום.

הפסקה.
אורי יושב על ספסל לבד, מביט על העוברים ושבים במסדרון שוקע
בבדידות בלתי נמנעת, כך כל גורלו של אדם בסביבה חדשה - תחילה
חשדנות.
אבל הוא הרגיש טוב עם עצמו, אפילו מאושר ואף שידע שאושר הוא
דבר יחסי ככל הדברים הוא לא סבל בבדידותו.
הוא מרגיש קלאסי מדי, הורים גרושים, בית חדש ובית ספר חדש,
חיים חדשים.
בבית ספר הקודם לא היו לו הרבה חברים אבל לפחות הסביבה הייתה
מוכרת, האנשים כבר ברורים כמפה והמסדרונות לא זרים ומבלבלים
ועדיין אורי חיפש פנימה ניצוץ של ייאוש או תסכול ולא מצא דבר
פרט לריקנות מתמשכת של שגרה מעייפת.
מישהי התיישבה על הספסל מולו, שוב פנים לא מוכרות יפות
ובוחנות. היא ישבה שם כמה דקות והביטה בו, אולי מחכה שיגיד
משהו או סתם לשינוי בהבעה. אורי הביט בה חזרה במבוכה וחיכה
שתלך. הוא רצה לדבר אבל לא היה לו אפילו דבר אחד להגיד. לא
שהוא חדש ולא שכדור הארץ עגול. אפילו בדיחה גרועה לא הצליחה
לברוח משפתיו.
היא הלכה.
אורי נשם לרווחה וניסה להסדיר את ליבו הפועם, מתרגש מעיניה
ואולי מההרגשה שהוא בכל זאת קיים.

שיעור ספורט.
הם רצים. כולם רצים.
אורי רץ בין כולם באמצע, מביט קדימה על האדם שלפניו ונושם
בצורה מסודרת.
אחת, שתיים, שלוש נשימה.
הריצה מעניקה לו זמן לצלילות, הוא לא חושב על דבר  מלבד
הנשימות המסודרות והקצובות.
הדבר היחידי המצלצל באוזניו היא הרוח וצעדות חבריו לכיתה.
הם מגיעים לסיום ואורי עוצר, מתנשף ממאמץ.
המורה מתקרב "מה השעה?" הוא שואל את אורי, אורי מרים את מבטו
אל המורה הקירח ומרגיש כאילו הכו אותו בבטן במוט ברזל והוא
שוקע אל תהום עמוקה וחשוכה.
הוא מביט על ידו השמאלית והימנית ורואה שאין לו שעון, הוא מזיע
בלחץ ומביט ימינה ושמאלה, לא רואה אף אחד מסביב.
מישהו עונה למורה והוא אומר "אתם משוחררים".
אורי מרגיש הקלה.
אחת, שתיים, שלוש נשימה.

הביתה.
אורי הולך הביתה באיטיות, יום אחד הוא סיים והוא יודע שנותרו
עוד רבים.
היה בסדר.
הוא הולך בדרך ואולי הוא עומד במקום והדרך היא זו שהולכת כאשר
הוא נזכר בתנועה הבלתי פוסקת של התלמידים לתוך בית הספר בבוקר
ומבין את מה זה הזכיר לו, תערוכה שהיה בה פעם עם המשפחה שלו של
קדישמן.
הם הזכירו לו כבשים.
בלילה, לפני שנרדם, אורי ספר לעצמו כבשים צבעוניות ועיוורות
שהולכות לבית ספר ונתקלות בשער הנעול שוב ושוב.