אני עם מבט אטום.
דמעות בעיניים,
מרוגשת,
אפי נעשה לח,
העיניים יבשות ושורפות
והלב בוכה מבפנים,
לא יכולה.

אני מרגישה שזה זה,
שהחיבור הוא עצום,
שאי אפשר לתאר אותו,
לתאר את מה שאני מרגישה כלפיו,
אבל החלטתי
כל כך הרבה פעמים החלטתי
שזהו-זה, נגמר.
וכל פעם אנחנו מתקרבים
ושוב אני מחליטה
שאנחנו רק ידידים.
אני נאטמת.
לידו אני כמו בלון שהוציאו לו את האוויר.
אני מתביישת,
אני לא אני,
לא מדברת, רק שותקת,
וכיף לי לשמוע אותו.
אני תמיד כל כך מוקסמת,
והחיבור הוא עצום,
והוא חיבור רק שלי,
ואיך ממשיכים עם כזאת הרגשה.

כתבתי עליך,
חלמתי עליך,
רציתי רק בין זרועותיך,
ומנגד החלטתי שאני רוצה לבד.
לא רוצה להיות בקשר,
שלא מתאים לי קשר.
איך זה אפשרי,
איך זה ניתן בכלל להשגה, להבנה.
כשאני קוראת משהו עליך מזמן עבר,
וכל הרגשות עולים ומציפים אותי.

האם אני גל שמגיע לחוף ולא מצליח להגיע עד לסוף החוף?
ולפתע חוזר עמוק לאוקיינוס, אל הים הגדול.