צעדתי צעד אחד אחורה בחשש מהול בדאגה.
מולי אתה עמדת, הפרצוף המחייך תמיד הפך עגום כשחזרנו למציאות.
זה הבהיל אותי. ניסיתי לצעוד צעד אחד אחורנית.

בהבזק כאב קצר, העקב שלי נתקל במשהו מאחוריי.
ידיי גיששו אחורנית, עיניי לא מסיטות את מבטן לרגע אחד
מעיניו.
גבי התיישר כנגד המשטח הקשה, הקר והאפרורי, אותו מבט  עדיין
נחוש בעיניים עם הצבע הלא-מוגדר הזה.

פשוט עמדת שם, יציב.

עם האקדח בידך.

הדהים אותי מה שהיית מוכן לעשות למעני.
זעזע אותי איך שזלזלתי בך כמעט, מקודם, כשלא הבנתי עוד איך אתה
מחזיק מעמד.
הפליא אותי שבנאדם אחד יכול להתעורר כל כך הרבה.

אבל למרות כל המחשבות האלה הקיר היה עדיין מאחורי. הוא עדיין
היה מוחשי.

רגשות האשמה עדיין פעמו בלב שנינו.

והאקדח עמד בהיכון.

לא לחצת על ההדק. כי נסוגתי.
נסוגתי מפחד, מדאגה אליך, לא לעצמי. אני זרקתי הכל מעבר לכתף
בלי לחשוב פעמיים רק כדי לעמוד כאן,
להיות לצדך.

ולפחוד לגורלך כשהאקדח מכוון, יציב בידך.

"לא. אתה לא תלחץ על ההדק." במוחי זאת לא הייתה אפילו אפשרות.
אבל הדרך הייחידה, אולי, להרחיק אותך מהאקדח וממני הייתה
להיעלם.
להדחק עוד יותר כנגד הקיר שמאחוריי, ולמרות כל הכאב שזה אוליי
יגרום לי,
לשכוח.
לחזור להיות לא-כלום.

האקדח היה מכוון, אבל אפילו אם האצבע תלחץ על ההדק ה-"מוות"
יהיה איטי וממושך.
ניסיתי להדחק, שוב, כנגד הקיר הקר.
לא רצית שאני אעלם. אל לפחות ככה אני חושבת. למרות שהיית
מבולבל ושפחדת שזה מחיר גבוה מדי לשלם.
לא רציתי להיעלם. ואתה לא רוצה להכאיב לי. אבל זה דבר ששנינו,
טוב, אולי לא ידענו, אולי בחרנו להכחיש; לא לראות, שלא משנה מה
תהיה ההחלטה זה יכאב לשנינו.

אבל בעוד שהמחשבות האלה פועמות בקצב קבוע עם ליבי הכאוב, מבטך
השתנה. מעצב לצער, להחלטה.
המצח התכווץ, נחוש. השרירים נדרכו, וכל חלקיק שהיה אתה, שנקרא
בשמך, גמל בדעתו לגמור עם זה.
מסיבות שלא ידעתי.
מסיבות שלא הבנתי.
מסיבות שלא יכולתי להכחיש.

המחשבות התרוצצו בטירוף במוחי, עיניו נעצמות ברגע של נחישות.
מילה אחת נאמרה ופקודה אחת, חשמלית וכבעט בלתי מורגשת יצאה
ממרכז העצבים שלך, ובשבריר-שברירי שניה, היישר ליד שלך.
זה קרה-

ושנינו נפלנו ארצה, מתים.

או שמא הייתה זו רק אני?