בגיל עשרים התפוצץ ליבה של אניטה לרסיסים קטנים, כואבים
ורחוקים מוודאות מוחלטת של עצם קיומה. בעצם, באותו לילה של אחד
עשר באוגוסט, קיץ חם, ספוג לחות, לא ליבה הוא שקרס, אלא מוחה.
הלילה ההוא ייחרט במוחה הקודח כמכת ברק ששיספה לחלוטין את
יכולתה לשאת דברים ברוח שלווה, את יכולתה להיקלט בחברה כאחד
האדם, את יכולתה להעניק את מה שבאמת התכוונה ואת היכולת הכי
כאובה שלה, את יכולתה לאהוב.
כדי להתחיל מההתחלה צריך לספר על אותה אניטה, ילדה טובה, ילדה
שמחה ומלאת חיות, אך בלי חברות, בלי ידידים, רק משפחה היתה לה.
הרי כל אחד יאמר, אין דבר כזה ילדה בלי חברות, אפילו למשחק קצר
בהפסקה בבית הספר, לשיחה מצחיקה כאשר עוברת היא לקנות בקיוסק
השכונתי שוקו בשקית. אך כאילו שרתה עליה רוח רעה, שסוחבת אותה
ומטלטלת אותה, הרגישה עוד בילדותה את בדידות עולמה, כאטלס
הסוחב על גבו את תרעומות העולם ואת גורלו שלא יכול לברוח ממנו.
למרות שלא היתה קרובה להיות שמנה, אף רזה היתה כמקל, אך הבנים
תמיד צחקו עליה והצביעו ואמרו בקול רם, שגם הבנות תשמענה:
"איזה דובה, איזה גורילה". וכך חשבה, שהיא שמנה, אף שמנה מאוד,
וכבר בגיל שתים עשרה, שאז הבעיות הגדולות התחילו, שבגיל עשרים
הכל התפוצץ בה, פצחה בדיאטה בעצת בנות בשכבת גילה, שכן היא
חייבת להוריד לפחות עשרה קילו, כדי שתהיה ראויה להסתכלות.
בהגיעה לגיל הבגרות, ערכו לה הוריה מסיבה מפוארת, שבה הזמינו
את בני משפחתה הרחוקים, שלא ראתה מימיה (גם הוריה לא ראו את
רובם). אניטה, שבאותו זמן כבר התפתחה והפכה לנערה יפה ומושכת,
אך לא ידעה על מצבה זה ואף לא הבינה שבן-דוד של אביה, הסתכל
עליה ועיניו יוצאות מחוריהן ורירו בפיו, חשבה היא שמשהו נשפך
על שמלתה.
אז התחילו החלומות. חלומות לא טובים. חלומות ביעותים, של
נפילות, סטיות ובכי ללא דמעות.
אך היא החליטה להתעלם, לשים בצד, לא לספר, זה יעבור.
כמה טעתה, כמה רצתה לשתף, להוציא ולשטוף את גופה בזרם חמים של
מילה טובה ויד נאמנה.
הוריה תמיד היו לצידה, אך לא ראו אותה. היא היתה עוד בת מבני
המשפחה, שמנתה חמש נפשות. אח ואחות היו לה, אוהבים, אך רחוקים
כאלף שנות אור מלרדת לפשרה ולהבנתה.
אניטה חשבה שבחטיבת הביניים הכל ישתנה. היא אהבה לחלום, והיתה
מחייכת לעצמה בלי לדעת שעשתה זאת. אך פשר חיוך זה לא היה מובן
לנערים ולנערות סביבה, ושמחת החיים שלה היתה בעיניהם מפחידה
ומזוייפת, כי הם הרגישו חשופים לעיניה הכחולות, עיני השקד שלה
ושיערה שהיה כצבע האריות, חום דבש, גלי וארוך.
ביום הראשון ישבה ליד נער שחייך אליה, היא חייכה אליו בחזרה,
התחילה לדבר איתו ולפתח איתו שיחה. חשבה שרכשה ידיד.
הנער אמר ששמו נועם. השם נעם לה. אך הוא, קונדסון לא קטן החליט
שיש לו קלף להיכנס לחברת המקובלים שתתגבש כעת. הוא יאמלל אותה.
יגרום לה מה שגרמו לו חבריו לכיתה ו': מושפל.
לאחר הלימודים אניטה נהגה פעמיים בשבוע, שני ורביעי ללכת
לשיעורי בלט, שם התענגה בגופה הגמיש על צלילים ותנועות שנתנו
לה הרגשה של צדפה הנפתחת לאיטה ומתחילה לנצנץ באור הפנינה.
יום אחד מימי החוג, החליט נועם שיהיה מאוד נחמד לזרוק את התיק
הנוסף של אניטה, שם היו בגדי הבלט שלה. היא כמובן חיפשה
בקדחתנות, חשבה ששכחה אותו באוטובוס, או אולי באחת הכיתות
האחרות שם למדה.
והינה, פתאום משטרה מסביב, שמעה קומץ בנות מתלחשות, שנמצא חפץ
חשוד. תיק. תיק חשוד. אניטה עשתה אחד ועוד שתיים והבינה, הבינה
בלי לדעת מדוע.
היא הלכה בעיניים מושפלות ואמרה למחנכת שזהו תיקה. עיניה
ולחייה סמוקות וצער עמוק קרם עור וגידים בתת עורה, שכן התקווה
של השמחה עדיין לא פשה מליבה. הצחוק הנוהר מליבם של ילדי השכבה
גאה בכל חלל הבניין.
מאז נהפכה לילדה, נערה ובחורה, שאין רוצים להיות בחברתה בבית
הספר. עד כיתה י"ב. עד שלא יכלה יותר.
המקובלת של השכבה היתה נערה שכולם אהבו, למה? למה ילדים אוהבים
מישהו, כי הוא שם את חולשותיו שלו במי שהוא פוחד ושונא אותו
והופך אותו לקוריוז, ואת עצמו הוא שם כמלך, כמלכה רעבה.
קראו לה יעל. יעל היא ילדה בלונדינית, שערה גולש וחלק. עיניה
ירוקות ויורקות אש קרה כקרח. היא היתה יפה, אך לא יותר יפה
מאניטה, אך זאת אף אחד לא ראה. שכן, כבר אניטה אימצה לעצמה את
חוסר הביטחון והדימוי העצמי הנמוך. היא התחילה ללכת בבגדים
הגדולים עליה בשתי מידות ויותר, ובאמת מבחוץ נראתה שמנה.
הילדים הקניטו אותה בכל הזדמנות, שכן עקב אכילס היה לה בכל זאת
והוא השיער. השיער כיסה את גופה בפלומה עבה, את ידיה ורגליה,
עד שנאלצה להוריד במיני תכשירים. היא נהפכה ללעג בעיני הבנות.
איזו בת מורידה שערות בידיים? אניטה הדובה השעירה.
למרות כל המשקעים שהיו שקועים בתוכה, החליטה כנראה אניטה בינה
לבינה, שתשתוק, שלא תדבר. שיהיה.
פעם אחת היתה צריכה אניטה ללכת לשיעור ספורט, אך רצתה לחכות
לבנות האחרות,משום מה חשבה שהן רוצות שתחכה להן. היא נעמדה
בדלת הכיתה והסתכלה עליהן בחיוך.
יעל היתה שם.
"רגע, את באמת חושבת שאנחנו רוצות ללכת איתך, יא מפגרת, תלכי
מכאן. תראו אותה, עוד מחכה כמו יען. עופי!"
והיא עפה.
התפוגגה לאוויר, ונהפכה לרוח רפאים. רואה ולא נראית. דחויה ולא
רצויה.

באותה שנה אניטה התאהבה. היא לא ידעה שהתאהבה. אהבה נער בלי
לדעת שהיא אוהבת אותו. היא לא שיתפה אף אחד. אמרה לאמה על כך
שיש נער שנראה לה נחמד, אך לא יותר.
היא וויתרה עוד לפני שהתחילה.
ידעה שאין לה סיכוי.
לא רצתה לעבור השפלה נוספת. לא כמו זו כשעברה במסדרון, שבו
התגודדו כל ילדי השכבה וסיפרו בדיחות גסות וצחוק רועם כיסה את
האוויר.
נער פתאום פנה אליה, מספר הבדיחות הטובות, ואמר לה: "ואת עם
כמה עשית את זה?" והיא, הורידה ראשה והתחילה ללכת, ועוד פעם
צחוק רועם והרגישה איך כולם קוראים בשמה ושעשתה זאת עם שלושה
ביחד.

כך עברה אניטה את גיל העשרה שלה. מדי פעם היתה איזו מישהי
שהתחברה אליה, אך פחדה להישאר לידה זמן רב, פן יכסה הכתם גם
אותה והסטיגמה תתדבוק בה. כך באמת אמרה לה נערה אחת - מכוערת
למראה, עקומה, גבוהה כסוס וכך גם שיניה, אך היא היתה ורצתה בכל
מאודה להשתייך להיות ככולם.
אניטה החלה להתחבר לילדה עגומה למראה, שגם היא לא היתה מן
המניין, אך היתה בתחום המוגדר כעוד נכון. אך ילדה זו היתה
עבריינית קטנה, העתיקה במבחנים, ברחה משיעורים והיתה שקרנית
מצויינת.
אניטה, פעם ראשונה, לאחר שהיתה אולי לבד, אך בעלת מוח חריף
והיתה שקדנית, נתנה לה להעתיק במבחן ואף העתיקה היא. באותו יום
הרגישה חלחלה נכנסת לגופה, ריח של אבדון נכנס לפיה, אך היא
הדחיקה. שמרה בפנים.
תפסו אותן בהעתקה. שתיהן נענשו.
פעם אחת העבירו הילדים בכיתה תשובות של מבחן - כן, כולם
העתיקו.
אך מה, היה עותק נוסף של תשובות לא נכונות. אותו נתנו לאניטה.
הקש ששבר את גב הגמל היה כאשר נערה ניגשה לאניטה באמצע השיעור,
טפחה על גבה קלות, ואמרה לה בחיוך מקסים: "מה נשמע אניטה? הכל
בסדר?" עיניה של אניטה, אותן עיני שקד כחולות, נפקחו למשמע
אוזניה, והיא אף חייכה.
כשהחלה ללכת בחצר בית-הספר, עוד פעם אותו צחוק וידיים מצביעות.
עד שמישהו, סתם מישהו בא אליה ותלש מגבה נייר שהיה כתוב
באותיות אדומות וגדולות - "אני מפגרת".
האדמה התחיל לרעוד תחתיה, היא רצתה לצרוח, אך צליל לא יצא.
ועוד הילדה שהדביקה לה את הדף אמרה לה שהיא לוקחת את זה יותר
מדי קשה. גם ככה היא לא משהו מיוחד אז שתהיה בשקט. ושתפסיק
להסתכל עליה ככה, היא מפחידה אותה.
המקום היחיד שהרגישה שהיא נושמת, היה בשיעורי הבלט. היא אהבה
לרקוד. רקדה כאילו אין מחר ואין מחרתיים. נשמתה יצאה למלא את
חלל האוויר בתנועותיה הנאוות, כונוס הפורצת משאון הים והגלים
מחבקים אותה ברוך ודוחפים אותה להניע את רגליה וזרועותיה.
תנועות של אהבה, תנועות של חיבה, שיכרון חושים הנמשך ואינו
נגמר, אלא רק בסיומו של השיעור, כאשר היתה כבר שיכורה עד
הסוף.
בכיתה י' התחילה להמציא חוליים שונים, עד שבאמת הם נדבקו לה.
כאבי בטן תכופים וכואבים עד טירוף. הבטן - איזור הלחץ הנשמר,
הלא מתפרץ.
היא היתה יוצאת משיעורים ופשוט נשכבת על גבה באמצע שדה של דשא
וחולמת. מפנטזת. מהופנטת מחלומותיה וסיפוריה שסיפרה לעצמה.
ציוניה שהיו גבוהים, התחילו לצנוח במהירות מסחררת. היא הועמדה
לפני גירוש מבית הספר, אך לבסוף ויתרו לה. כי היא היתה ילדה
טובה בסך הכל, כך לפחות אמרו לה.
שני אירועים היו זכורים לה במיוחד. אירועים לא קלים
לנערה-בחורה, שבסך הכל רצתה להיות שייכת.
האירוע הראשון היה בכיתה י"ב. השני היה בגיל עשרים.
בכיתה י"ב יצאה עם משלחת לפולין, למרות שפחדה, כי היא ידעה
שתהיה לבד. ועוד במקום בו צריך להתמודד עם היסטוריה כואבת של
השואה היהודית, היסטוריה השייכת גם למשפחתה שלה, אך החליטה
שאנשים לא עד כדי כך רעים. כמה היא טעתה.
היא היתה לבד. לבד. לבד. הנערה בחדר שלה התייחסה אליה כמין
יצור שצריך להתנער ממנו וכל הזמן דיברה עם המורה המלווה, שהיא
רוצה להחליף חדר.
אף אחד לא רצה לדבר איתה, להסתכל עליה, להשתתף איתה בצערה.
היא בכתה במקלחת. כי לא שמרו לה מקום בארוחת ערב, והיתה צריכה
לאכול לבד. במקום זר, שלא הכירה.
אניטה כתבה יומן מסע - גנבו לה אותו.
כך היה גיל העשרה של אניטה. גיל עשיר ומועשר בקשיים. והיא
אגרה.

בהיכנסה לצבא ההגנה לישראל, לא ציפתה אניטה לכלום. עדיין
חייכה, כרגיל, את חיוכה. שם לא הכירו אותה בתור דובה, מכוערת,
שעירה.
אור קטן נכנס לחייה. היא התחילה לדבר עם בחורים, שפה שלא ידעה
עד אז ונעם לה הדבר. נעם לה מאוד. בנים החלו מחזרים אחריה.
בהתחלה לא הבינה למה.
אך גזרתה הדקה, עיני השקד הכחולות שלה ושיער האריות שלה קנה את
חירותה.
היא הרגישה חיה.
חיה.
גם במקום כמו צבא ישנם אנשים רעים, אך היא, התחילה לדבר,
התחילה להפגין נוכחות, אומץ, עצמה שלא ידעה על קיומה. חברות
החלו להיות לה. היא אף החלה להתאפר - לשים לב לפניה, לגופה,
להוויתה.
באין עצמו מי יאמר לו שהוא נמצא. אך באשר נמצא, יהיה.
אישיותה התהפכה, תודעתה נפתחה לעולם אחר, עולם של מבוגרים,
שרואים בה לא יצור, לא רוח רפאים, אלא בחורה.
גבה, שהיה כפוף במשך כל זמן לימודיה, התיישר לבלי דעת, גם
ליבה.
אך ההדחקה ששמה בבטנה, ששמרה במקום מבטחים לא טוב, עדיין היה
שם. אורב.
עדיין היו לה בעיות של חוסר ביטחון, דימויה עדיין היה נמוך. כי
הרי אין בין רגע קסם שבקסמים שהופך אותך לאדם עם יכולות על
אנושיות. היא בן-אדם.
אך היה שם קסם. היתה מעין אופוריה בעיניה.
החבר הראשון שלה הקסים אותה. הוא היה חובש קרבי, לא יפה, אך גם
לא מכוער, אך גבוה וחסון, בעל חזות של אדם החלטי ואניטה אהבה
החלטיות.
הפעם הראשונה שלה עם גבר.
לא מה שציפתה, לא ניצוצות שיעופו באוויר ויונים יזמרו מעל
ראשה. בעת החדירה אף הרגישה כאב ומועקה מתערבבים בתוכה, אך
ידעה שעכשיו היא אישה לכל דבר.
הקשר לא החזיק זמן רב. הוא עזב את הבסיס ועזב אותה. היא היתה
עצובה, ואף הרגישה נבגדת שוב ועזובה לנפשה. אך כנראה לא אהבה
אותו עד תום כמו שרצתה, לכן, לא ראתה לנכון לגזור עליה שבעה
בגין פרידה זו.
אניטה רצתה בכל מאודה להיות קצינה, אך לא התקבלה. ניסתה שוב
ושוב לא התקבלה. היא אף הסתגרה בחדרו של מפקדה והתחילה לבכות
כמו ילדה קטנה ועזובה שלקחו לה את בובתה היפה ושברו לה אותה.
אך גם זה עבר. כי לא היה לה עד כדי כך רע. היא פשוט שאפה
ושאפה. לפעמים גם נשפה החוצה ורצתה לנשום יותר.
לאחר כשנה בצבא קנתה לה מעמד של אחת שאפשר לסמוך עליה, שכדאי
להיות בקרבתה. בנות ביקשו להישאר איתה שבתות בבסיס, כי רצו
להיות איתה.
החיוך נהפך לחלק ממנה, ואף השתנה.
היא הרגישה כאחת מכולם. לא שונה, לא מכוערת ושמנה.
חברויות עם בנים היו לה פה ושם, אך לא החזיקו מעמד.
ואז הגיעה הפצצה הגדולה לחייה, באותו לילה באחד עשר באוגוסט,
חם ומהביל, מוחה בגד בה. היא פשוט נכנסה לתוכה, לתוך עצמה,
שמעה את אלוהים, שרצה אותה לממלכתו, שמעה את השטן שרוצה
להורגה, שמעה את כל הבנים שאי פעם רצתה, אך לא שמעה את קולה
שלה.
מכאן כבר לא היתה מנוסה, האדמה פערה את פיה ובלעה את אניטה
לתוך תהומות הנשייה, שאין חזור מהן. הקולות האוהבים והנבזיים
ביותר התחברו למעין מערבולת בלתי נשלטת, עד שכמעט מתה.
נפשה מתה אותו יום אך גופה היה עדיין שלם, מוחה התרוקן והיא
חזרה להיות אותה ילדה קטנה, אך מפוחדת יותר, פחד בלתי נשלט של
הרים וגבעות שלא יכילו אותו.
עזרה באה אליה, אך התהליך של ההחלמה עדיין בעיצומו.
אניטה, אמנם פצועה מהקרבות, אך היא אדם אחר, אדם שהחיוך ירד,
אישה-ילדה ששורדת אך כואבת.
אל דאגה אניטה, היי שקטה, עברת את הנורא מכל, עכשיו רק תנוחי
לך ותני מזור לליבך.
שהחיוך יחזור אלייך ותרחפי כמו בלרינה עד קצה העולם.