New Stage - Go To Main Page

חני נשיא
/
גסיסה

היא סגרה את העיניים ופקחה אותן שוב, לנגד עיניה התבהר תמונת
המציאות החודרת אל תוך שורשי שערה אל תוך מוחה הקודר, היא
הייתה בתחנת הרכבת שכל כך אהבה שאותה נהגה לפקוד כמעט כל יום.
הרגשה של עייפות,מעט חולשה, חדרה אל גופה. אך היא ידעה
שהעייפות הזו איננה יכולה להיפטר בעזרת שינה. היא פסעה אט אט
במורד התחנה, מתפתלת בין הרבה אנשים, כשהגיעה לפתח הרכבת הביטה
בייאוש על הכרטיסן שלא נתן לה אפילו מבט אחד.
כשבקצות אצבעותיה הדקיקות והעדינות, מחזיקה כרטיס חדש ונותנת
באדישות אל הכרטיסן שאף אז לא נתן בה מבט, היא נכנסת אל הרכבת
תופסת את מקומה הקבוע, ומביטה על הנוף הסתמי שלא אמר לה דבר
ורק נתן למחשבותיה לנדוד למרחקים.
"סליחה, אפשר לשבת פה?" המשפט הזה נחקק בזיכרונה והכביד עליה
כאילו אבן, אפילו סלע, היו מונחים בליבה. היא חשבה על היום בו
הכירו, את המילים הללו, המילים הראשונות שיצאו מתוך פיו. ככה
הכירה אותו ואת החיוך המסוכן שלו, שהתנוסס על פרצופו מאותו רגע
ואילך.
מאותו הרגע, הוא כבש אותה. הקסם שהשרה עליה נתן לה הרגשה של
אופוריה, משהו על טבעי שנכנס חזק אל תוך חייה והשפיע עליה
לתקופה ממושכת.
כעט, ניתקה את עיניה מאותו הנוף הסתמי והביטה על סביבתה שהייתה
מלאה באנשים המחפשים מקום לשבת, ואל תוך מחשבותיה התחלחל שוב
הזיכרון של הפגישה הראשונה שלהם, ולפתע נזכרה שזה היה בדיוק
באותו המקום, והינה פה הוא ישב מולה, היכן שהגברת הזקנה עם
הסלים יושבת כעט.
היא חשבה על זה  שתמיד הרהרה בזה שהוא מושלם. אפילו מושלם
מידי. ואף לא היססה להודות בכך מידי פעם. היא חשבה שהוא בחיים
לא יפגע בה, שהוא מלאך טהור. הרי איך המבט והחיוך הזה יכולים
לפגוע בכלל ביצור חי?. מבחינת הוא היה מה שחסר לה בחיים, מה
שהשלים אותה.
ועכשיו, היא הביטה על בבואתה שבחלון, אחרי שנה וחצי שבו השלימו
אחד את השני באופן מוזר להפליא גילתה את השקר העמוק שכיסה את
חייה ואת הבועה שהתנפצה לרסיסים, לוקחת איתה את האשליה  המתוקה
הזו.
עיניה טיילו שוב אל הנוף הסתמי,אך אז הרגישה בגופה את רעד
הרכבת המותנעת היוצאת אל דרכה ומרחיקה אותה מימנו, מהעיר שלו,
ומימה שראתה לפני שעה. הנוף הסתמי הוסר מנגד עיניה ולפניה נגלה
העולם הגדול.
תשומת ליבה הופנתה לעבר הצבעים הירוקים שהשתלבו עם צבעי האדמה
הבוהקים ועיניה עלו לכיוון הרקיע הכחול ואל השמש היוקדת שנתנה
למראה העולם להשוות לתמונה פסטורלית עד כדי כך שליבה נצבט
מהמראה ועיניה חשו בדמעות הצפות אותן.
היא השלימה עם זה שהוא לא שלה. אבל לא הייתה מוכנה לכך שהוא
שייך לאחרת שממלאת את חייו ואת מקומה בליבו. פתאום מצאה את
עצמה משווה את היחס שלו אליה ואל ההיא, וחשה כיצד היא נשארת
בודדה. וכשהסתכלה עליהם פתאום חשה בקנאה העזה חודרת אל תוכה
ונותנת לה תחושה של אובדן ובמיוחד של עייפות החודרת אל ליבה
וקורעת אותו לחלקיקים קטנטנים.
אפשר למות מאהבה, עלתה בפניה המחשבה פתאום, והשוותה את מה
שהרגישה לגסיסה של אדם חולה.
היא הרגישה את העייפות והחולשה שנתנו לה מעט סחרחורות ואי רצון
להינות מהיופי של העולם. האדישות לסביבתה גבר מיום ליום. היה
נמאס לה להיות נחמדה, לא רצתה אף לתקשר עם העולם ולהסביר לו את
מה שחשה.
היא הרגישה חולה. חולת לב, היא קראה לזה, וכאבה גבר מרגע ששוב
התמונה שלהם ביחד עלה אל מוחה ואיים לרסק אותה. היא חשה שזה
הורג אותה, תוקע לה סכין בלב ומסובב אותו חזק, ולא מוציא עד
שיורד דם והלב נקרע.
כן, הרהרה שוב, מאהבה אפשר למות, הנפש מתה והזיכרונות הופכים
לכאב וגורמים לה לגסוס מיום ליום יותר ויותר.
היא אפילו לא בכתה. בשביל מה לבכות, כמו חולה סופני המשלים עם
מותו, היה לה מין כעס שזה צריך לקרות ככה, היא ידעה שקוראים
לזה אכזבה.
הרכבת המשיכה ליסוע, הרחק לעיר אחרת, רחוקה מהעיר הזו, וכשתרד
מהרכבת היא ידעה שכבר תהיה מתה לחלוטין. אבל אז, היא תיולד
מחדש ומישהי אחרת, חזקה יותר, תקום במקומה ותהלך לדרך שלה.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 28/11/07 9:52
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
חני נשיא

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה