"האטי!"

מתיישבת על האסלה.

בקבוק אצטון מלא למחצה ביד אחת, ושאריות צמר גפן ביד השנייה.

בהונות אדומים מאירים את גפיי התחתוניים והכהים.

וכמו לעיתים קרובות מהדהדות בראשי שיחות צלולות מפעם, וגם
הצחוק המתגלגל שבדקות האחרונות שלה.

הוא נהנה גם, אני בטוחה. אמר את מה שיש לו להגיד ועכשיו הוא
בטח מסופק לגמרי, אני מניחה.

בתוקפנות ובמהרה מושחת את צמר הגפן הספוג על הבוהן ה"גדולה",
סופגת הכל והלק יורד ממש מעט, נאבקתי בו כמו שנאבקתי זה עתה
ברגשותיו.

"אי רצון מפנייך", זה המשפט המשופר מ"יהי רצון מלפניך" - וזה
לא כי אתה משקר לי, אתה גם טועה ושוטה בעצמך וזה דוחה אותי
מעמך. אתה ריק מתוכן סטנדרטי, אוחז באמונה חלטוריסטית של אנשים
שטוענים שהם 'שובבים'.



ואולי חיכיתי לרגע הזה הרבה זמן, הפעם זה לכתוב מהלב נטו ולא
למען המיומנות.

"מה את מרגישה?"

"כלום"

"על מה את חושבת?"

"כלום"

פשוטו כמשמעו.



כמות נכבדת של אצטון מכבידה לי על הרגל עכשיו, צורבת מעט.

ולמען האמת המילה שלך שנאמרה בזהירות קפאה במקומה. במקום אחר,
לא במקום שלי - שהייתי בו.

כי אמרנו כ"כ הרבה בשיחה הארוכה הזאת וזה היה רק אחד שמן
ועסיסי.

"אני פשוט אמחק את הכל"

"אני אוהב אותך."

שתיקה.

"את לא חייבת להגיד על זה."

'אני גם לא רוצה, זאת בעיה שלך' בלב כמובן.



ושרידי הלק עודנם על הבהונות ושריפה ביניהן.

פושטת בגדים לקראת טהרה וזה זמן רע. מפני שאיברים שרציתי
להטביע צפים מולי ומלכלכים לי על הדימוי העצמי.

האמבטיה רדודה מידי, בעוד הלב לא מצליח להטהר.

היום - היינו אמורים להתאחד, סיכוינו האחרון טבע למוות בין
שביבי הזכרון האדומים,

מי אמר שאדום מסמל אהבה?