תקווה האחות נכנסת בדלת החדר שלי ומעירה אותי משינה עמוקה תוך
כדי שאני שוב צועק ובוכה ומעיר את כולם ולא נותן להם לישון.
היא נותנת לי כדור שתוך כמה רגעים מחזיר אותי שוב למצב של שינה
ואני שוב שוקע לתוך חלום שגורם לי רצון למות!
בוקר, שוב דייסה, אוף נמאס לי מהאוכל המגעיל הזה! אני רוצה
שאמא שלי תבוא ותיקח אותי מהמקום המגעיל הזה!
מתי אני אשתחרר? אוף למה השירות הצבאי הזה לא מסתיים?
אני רוצה להיות חופשי, נמאס לי להיות חייל כל החיים שלי.
איזה כיף שעת טלוויזיה, אנחנו יושבים כולנו, מתאספים סביב
קופסא שעושה אור חזק והרבה רעש ואני מנסה להתרכז והנה שוב
הבזקים, ומשה ואורנה לוקחים אותי לחדר הטראומה לבידוד וקושרים
אותי ונועלים את הדלת ומשאירים אותי לבד.
"חשוך ומפחיד פה, אני שומע רעשים, מה זה, זה נשמע כמו צעדים
בתוך השיחים... זאת חוליית מחבלים! אש, אש, אש קדימה להסתער!
קדימה שלומי לחפות לאחור, נו חיים, תאגף משמאל ותגיד לרמי
שיכין את הרימון, אנחנו לא חוזרים בלי שהמחבלים מתים!"
עבר שבוע ואני מזיע כמו אחרי בוחן מסלול שהיינו עושים בבא"ח.
תקווה האחות אומרת שעולם לבן וכל אדם ואדם מוסיף את הצבע שלו
וככה נוצרת לה הקשת בענן וחיינו מתמלאים במיליוני צבעים
וגוונים והיא מספרת לי על איך שבעלה היה מרגש אותה בסיפורים
משעממים, תוך כדי שהיא לוקחת אותי לחדר היצירה לעוד שעה של
ציור.
אני לא ייודע מה לצייר, אני מחזיק את העיפרון ולא יודע.
"תצייר משהו שהייתה רוצה שיקרה או משהו שקרה לך..." אמרה לי
תירצה המורה לאומנות שלנו.
התחלתי לצייר את אמא ואבא ואחותי גליה ואת אחי רועי ואת חברי
הטוב תומר ואת חיים, רמי ושלומי ו...אוי, שחכתי את צורי, איפה
הוא?! איפה הוא?!
אמא באה לבקר אותי ביום שבת, היא הייתה מחויכת, שלווה כל כך.
גליה סיפרה קצת על בית הספר ורועי סיפר בדיחה ואבא פשוט דיבר
עם איזה בחור שפגש שם במקרה שעובד איתו.
"רועי, מתי אתה מתגייס?"
הוא לא ענה בהתחלה ואחרי דקה הוא ענה שעוד חודשיים.
לאן אתה מתגייס, אתה יודע?
הוא הסתכל על אמא במין מבט מוזר כזה ואז אמר: "לצנחנים".
"וואלה?! איזה יופי! תגיע ל-101 הגדוד הכי טוב !אל תהיה הומו
כמו כל הקיבוצניקים שהולכים ל-202 ושמפחדים מהצל של עצמם".
הוא נתן מין חיוך של מבוכה ושתק, כנראה לא באמת ידע איך
להתייחס למה שאמרתי.
"אמא תגידי, מה שלום החברים שלי?"
היא חשבה לרגע ושאלה על איזה חברים אני שואל, אז אמרתי לה שאני
שואל על חיים ורמי והיא סיפרה עליהם שהם בסדר ויש להם משפחות
ועדיין שואלים לשלומי.
"ומה עם צורי?"
שקט, הם היו קפואים, לא ידעו מה לעשות עם עצמם באותו הרגע
ששאלתי על צורי, ואני לא הבנתי מה הבעיה.
"אמא מה קרה? שאלתי מה קורה עם צורי, מה זאת שאלה ממש קשה?"
"חמודי, צורי מת, הוא נהרג במלחמה, אתם הייתם ביחד באותו מארב,
אתה לא זוכר?"
צורי? נהרג? מה זה לא יכול להיות, מה לא מזמן יצאנו כל הפלוגה
ביחד לאיזה פאב להשתכר, ואני וצורי הרצנו צחוקים על הקצינים
הטיפשים האלה והעלנו זכרונות מהמסלול ועל לבנון ו..."

מצאתי את עצמי שוב בחדר הבידוד,קשור לעצמי ומזיע.
כשיצאתי אחרי כמה ימים, שאלתי מה קרה לי ותקווה האחות סיפרה לי
שהיה לי התקף והתפרצתי על המשפחה שלי, שהכחשתי שצורי מת ואני
בטוח שהוא עדיין בחיים והוא רק מחכה לי שאני אבוא ונצא לאיזה
פאב להתחיל עם בחורות ולרוקן כמה חביות של בירה.
"תקווה, מתי אני משתחרר מפה? נמאס לי להיות חייל. אני רוצה
להשתחרר ולהיות בן אדם חופשי".
היא הסתכלה עלי בעצב ומה שיצא לה מהפה זה: "יהיה בסדר יניב,
אתה עוד תצא מפה ביום מן הימים..."
לא ממש הבנתי אותה, מה זה "ביום מן הימים"?