יום ראשון, התעוררתי בבוקר ומיד פתחתי עיניים. קמתי מהמיטה
והלכתי למקלחת, התחלתי לצחצח שיניים. השעה הייתה שבע בבוקר,
שמעתי קול מהמטבח, בהתחלה חשבתי שזו אימא שיוצאת לעבוד אבל אז
נזכרתי בשעה והבנתי שאימא כבר עזבה ממזמן. שמעתי שתי נביחות,
זו הייתה בלסי, הכלבה שלנו, אימא כנראה שכחה להוציא אותה
כשהלכה לעבודה. המשכתי לצחצח שיניים, בלסי נבחה שוב, עכשיו
הבנתי שאם לא ארד, בעוד שלושים שניות בדיוק יתחילו היללות.
ירקתי את משחת השיניים וירדתי למטה, בלסי קפצה על הרגל שלי,
כמעט נפלתי מהמשקל שלה שאלתי אותה אם היא רוצה לצאת והיא ענתה
לי במבט, אותו מבט מדהים שאומר כן, אותו מבט שלקח לנו בדיוק
שנייה אחת מהרגע שנפגשנו ליישם, פתחתי לה את הדלת ועליתי
למעלה. היו לי עוד הרבה דברים לעשות. סיימתי לצחצח שיניים,
הרמתי קוצים ושמתי את המסיכה - אותה מסיכה שמכסה את כל הפרצוף
שלי, זאת עם הזכוכיות בעיניים שנותנות לי לראות נכון והפילטר
על הפה שמסנן לי את המילים והופך אותי למצחיק, אותה מסיכה
שכולם אוהבים.
האוטובוס איחר (כרגיל), אבל בכל זאת הגעתי בזמן. באתי ואמרתי
לכול הילדים מהכיתה שלי שלום והמסיכה הפכה את זה ל-"מה קורה יא
בן זונה" וקיבלתי את התשובות הרגילות. היא דיברה קצת עם כולם
ואז הגיעה המורה.
זה היה הזמן, מהר חיטטתי בתיק, הוצאתי את הספרים והעטים וכמובן
את המסיכה - אותה מסכה שהפכה אותי לחכם, זאת שכול המורות
אוהבות, שנותנת לי להבין ולהצליח. השיעור עבר כרגיל. ישבתי,
כתבתי שלחתי, עניתי וחיכיתי שהדקות האחרונות (שנראו לי ארוכות
בכוונה) יסתיימו ואוכל שוב למתוח רגליים.
הצלצול הגיע ושוב יכולתי לעמוד, התחלתי לדבר עם אנשים מהכיתה
שלי ופתאום שמתי לב שהם מסתכלים עליי מוזר, כאילו אני כבר לא
אני. אז הבנתי ששכחתי להחליף מסיכה. אמרתי "אני הולך לעשות
משהו ועוד מעט אני חוזר", אבל המסיכה הפכה את זה למשהו שנשמע
להם מטומטם במיוחד. רצתי והחלפתי חזרה למסיכה שכולם אוהבים
ושוב נהייתי מצחיק וכולם התייחסו אליי כמו פעם.
האוטובוס המאחר כבר אסף אותי מבית-ספר ולקח אותי לתחנה שלי,
אמרתי לכולם שלום והמסיכה עוד פעם אמרה משהו משלה. ירדתי
מהאוטובוס והתחלתי ללכת הביתה. המסיכה התחילה לכאוב לי בפנים
אז הורדתי אותה, חשבתי לעצמי כמה דברים על היום שעבר עליי ועל
הדברים האחרים שקפצו לי בראש. עכשיו הגעתי הביתה, אימא כבר
בבית בשעה הזאת אז עמדתי מחוץ לדלת והוצאתי את המסיכה שאימא
אוהבת, שמתי אותה ונכנסתי הביתה. אימא כבר הייתה בבית והתחילה
לשאול את השאלות הרגילות, איך היה, מה קרה, למה זה, למה לא וכל
אותן שאלות שאתה לא באמת שם לב אם יש להן תשובה בזמן כשצריכות
להיות להן. אמרתי כמה תשובות והמסכה הפכה את זה למילים שהרגיעו
את אימא, סיימנו לדבר ואכלנו ארוחת צהריים. כשסיימתי עליתי
לחדר שלי והורדתי את המסיכה.
עכשיו כבר אין מה לספר, לילד הזה לא קורה כלום. האמת היא שאני
לא זוכר אפילו איך קוראים לו. מי מכיר אותו? החברים מכירים את
מושיקו, המורה מכירה את משה רזונוביץ', ואימא מכירה את מוישל'ה
שלה. אז מי מכיר את הילד הזה? מי הוא בכלל? מה יש לספר עליו?
הוא בכלל קיים?